מאחורי הצלילים

40 שנה,

40 שנה של תהיות,

40 שנה של חלומות שלא התגשמו,

40 שנה אחרי, הזיכרון מתעמעם והמיתוס מתעצם,

40 שנה אחרי, הדמעות פחות צורבות,

40 שנה אחרי, השתיקות מתארכות,

40 שנה אחרי, אין מנוחה.

אבא שלי הקריא את זה היום בטקס בקיבוץ, לזכר אחיו הבכור שנהרג במלחמת ששת הימים, לפני כמעט 40 שנה.

כל שנה הדמעות מתחילות מוקדם יותר. השנה התחלתי לבכות כבר בצפירה. גיסי עמד לפני עם האחיין על הכתפיים. והאחיין הסתכל עלי בזמן הצפירה, בעיניים חומות צוחקות, והוא כ"כ קטן, וכ"כ תמים, וכ"כ דומה... דומה לאחי, דומה לדוד ראובן. והדמעות פשוט הגיעו.

בדצמבר 2000, לפני 6 וחצי שנים. נהרג בן כיתה שלי, בפיגוע בבקעה, במהלך שירותו הצבאי.

זה היה יום אחרי שסיימתי טירונות.

ביום ראשון שאחרי, במקום להיות עם כל בנות הגרעין בדרך לקורס, עלינו להר הרצל. הלוויה צבאית ראשונה. ואז ה-30, והשנה, ושנה אחרי. והנה, יום הזיכרון ה-6 בלעדיו.

מידי פעם אני עוד רואה אותו בחטף, פתאום נדמה לי שהוא עובר במכונית לידי, אני רוצה לקרוא לו...

הוא לעולם לא ידע כמה הייתי מאוהבת בו אז בתיכון...

עוד יום זיכרון נגמר... 40 שנה - כבר יותר שנים שאתה מת מחי, ולי אין אפילו זיכרונות, רק עצב על בזבוז...

תמונה יחידה בקושי מחייך וכל שנה אני תוהה איך היית? כולם אומרים שרונן נורא דומה לך, באמת? דומה כמו שרוב דומה לאבא? ואתה? האם היית דומה לאבא, או אולי לשמעון, או אולי לאף-אחד - לא רק במראה… בתכונות. באופי.

כל שנה, כל-כך הרבה דיוקנאות יפים, כל-כך הרבה עצב וכל-כך הרבה בזבוז של חיים שלא יזכו לימי-הולדת, לחגיגות, לראות נכדים ונינים.

רונן היה בן 10 כשנפלת והילה בת 5 בסה"כ ועכשיו - תמי כבר בת שבעים (וגאה בזה), לרונן ודניה יש שני בנים ולהילה ושלומי שלוש בנות, מעניין אם הם דומים לך...

אני לומדת לחיות עם העצב, עם האובדן, עם האבל עד שהוא הופך להיות חלק ממי שאני מבלי שיש לי אפשרות לומר היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. לומדים לחיות עם הכל צד בצד עם השמחה והצחוק. כמו עננה אפורה, קטנה, ביום שמש אביבי שתמיד נמצאת שם.

והנה עברה עוד שנה ושוב אנחנו כאן...