מאחורי הצלילים

בניגוד לפרקים הקודמים, זה לא הולך להיות כרונולוגית לחלוטין, כי אם כן, אני לא אסיים לעולם.

החודשיים וחצי האחרונים היו כל כך עמוסים בשינויים והתחדשויות ונפילות ונסיקות...

ובכל זאת?

אז עברתי לדירה החדשה, מסתגלת לאיטי, לא נמצאת שם יותר מדי בהתחלה, לבד לי.

ודווקא חזרנו להיות בקשר, ואפילו שכבנו, פעם אחת. ואני חוזרת לצאת, ולרקוד, לשיר, לבלות.

והקלה, הקלה עצומה, חופש. לנשום. לא להיות חייבת, לאף אחד.

ופתאום בחורה. וזה כיף, וסקסי, ועושה לי ממש טוב. ואין סרטים, ואין בלאגן.

ואז הוא מדבר איתי, רוצה שנחזור. ואני לא. וכאב לי שכואב לו, אבל לי היה טוב.

ועוד שבוע עובר, והוא מדבר שוב, ואומר את כל מה שרציתי לשמוע, שהוא אוהב, שהוא מצטער, שהוא מבין איפה הוא לא היה בסדר, שהוא מתגעגע, שהוא לא יכול לישון בלעדי... כל הדברים "הנכונים", כל מה שחיכיתי במשך חודשים לשמוע.

וכואב לי, אבל אני כבר לא שם, לא אוהבת. ושוב אמרתי לא. ושוב הכאבתי.

ואז הוא התנתק סופית, והיה קשה, אבל קל בו זמנית.

ועוד בחורה, ועוד אחת. ואני מגלה כמה פשוט יכול להיות קשר. כמה קל ונורמלי. ואיזה כיף זה לשמוע על בסיס יומיומי (כמעט) כמה אני יפה, ומושכת, ונהדרת. ואני אפילו קצת מתחילה להאמין...

והוא נסע לתאילנד, לחודש. ובמקרה מצאתי את הבלוג שלו, וכמובן שקראתי, והיו דברים ששברו לי את הלב, וכאלו שהכעיסו אותי, וכאלו שהעלו דמעה בזווית העין.

ואצל ההורים בפסח, אני קוראת את מכתב הפרידה שהוא כתב למשפחה שלי, ובוכה. מעבר לזה שהתרגשתי לראות כמה הוא אהב/אוהב את המשפחה שלי, שהפכה ב-3 שנים האלו גם לשלו, היה לי עצוב לקרוא בין השורות כמה הוא מצטער שהוא לא אמר את זה קודם. וכמה שרציתי לדבר איתו באותו רגע. פתאום הבנתי שתחושת החופש וההקלה סיחררה אותי כל כך שנאטמתי לכל דבר אחר.

הבנתי שאני עדיין אוהבת, למרות הכל. אוהבת אחרת, אוהבת פחות, אבל אוהבת, ומתגעגעת.

והוא עוד היה צריך משהו ממני כשהוא היה בתאילנד, אז דיברנו בטלפון ובמסנג'ר. ורכבת ההרים חידשה את פעילותה.

בין תהומות הדיכדוך לסיבובי התהיות. בין הטירוף לשקט. בלאגן.

ובסוף אני מבינה, שאני מתגעגעת, אבל לא אליו. מתגעגת לחיבוק, לביחד. ונרגעת.

ויום הזיכרון, והעצמאות. וללכת בדיזנגוף בפעם הראשונה אחרי שהוא חזר, עם גוף מתוח, לב הולם וחוסר אונים שכזה - אני יודעת שזה טיפשי ועדיין אני בסטרס.

ותספורת, ואנחנו נפגשים בפעם הראשונה. ויום למחרת נפגשים שוב (בחנות, אלא איפה?) ובאופן די ספונטני, אני מדברת. מספרת על מה שקראתי, ועל איך שהרגשתי, ומה קורה איתי עכשיו.

ויש שינוי, בו. הוא נראה אחרת, מדבר אחרת, ועדיין...

הוא כותב פוסט אחרון בבלוג שקראתי, שכולו מופנה אלי. ושוב, כמה הוא מצטער, ואיך הוא היה עושה דברים אחרת. אבל בסוף יש סוג של השלמה. נראה לי שעכשיו, אולי זה באמת נגמר.

3 חודשים.

7 ימים.

בפוסט האחרון, הוא כתב את המילים של זה. ואני מסיימת עם זה, דווקא בגלל האירוניה. שהיינו ביחד, זאת הייתי אני. שנפרדנו, זה היה הוא.

בשיחה האחרונה אמרתי לו (אחרי שהוא שאל) שאני לא מאושרת, אבל שטוב לי.

האושר יגיע.