נאלמתי קצת.
או שיותר מִדַּי, או שפחות מִדַּי.
פחות מִדַּי שעות שינה, יותר מִדַּי חלומות
פחות מִדַּי ספרים, יותר מִדַּי קפאין
יותר מִדַּי בחוץ, פחות מִדַּי שקט
פחות מִדַּי חזרות, יותר מִדַּי אפשרויות
יותר מִדַּי הפסקות סיגריה (פאסיביות!) פחות מִדַּי עבודה
יותר מִדַּי שברי משפטים, פחות מִדַּי שיחות
פחות מִדַּי ירקות, יותר מִדַּי אלכוהול (?)
יותר מִדַּי מייקאפ, פחות מִדַּי שיזוף
יותר מִדַּי (?) מחמאות, פחות מִדַּי אמונה
פחות מִדַּי מוזיקה, יותר מִדַּי דפיקות לב
אני נעה מסביב, מחפשת לכאורה את האיזון, את השקט. בפועל עושה הכל כדי שיקרה, כדי שיהיה.
מכונסת בעצמי.
מרגישה אנוכית, למרות שאולי זה מה שאני צריכה.
אני יותר מִדַּי מתורגלת לדאוג לאחרים, זה המנגנון האוטומטי שלי. לדאוג, לטפל, לקחת קצת מהסבל לעצמי. כי אני חזקה, כי אני יכולה, ובעיקר כי זה יותר קל לדאוג לאחרים מאשר לדאוג לעצמי.
היה שבוע מוזר.
סיומו יהיה פשוט יותר. תערוכות ומוזיאון עם אמא. לחזור לילדות. לחופש הגדול. להיזכר כמה זה היה טבעי עבורי, כמה אולמות תצוגה קרים ושקטים היו בשבילי עולמות קסומים.
אמא שלי צוחקת שאהבת האומנות באה אצלי מהבטן. את תעודת ההוראה כמורה לאומנות היא קיבלה שהיא הייתה בהריון. הייתי סטודנטית מצטיינת, אין ספק.
זיכרונות הילדות שלי מורכבים במידה שווה כמעט, מטיולים בשבילי הארץ, משבתות בבוקר אצל סבתא וממוזיאון ישראל בירושלים, ממוזיאון ת"א, ומשלל תערוכות וגלריות.
וביום שבת שוב. רותקו במוזיאון ת"א, ותערוכה בבית האומנים, של פריד אבו-שקרה, שהתבסס ונעזר באוסף הבולים של סבא שלי.
ורק מדבר אחד אין יותר מִדַּי. צודקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
