הטלפון הראשון של הבוקר היה מאחותי.

"לא עדכנו אותך, הא?"

"???" (האינסטינקט הפולני קופץ ומריץ את כל התסריטים הרעים האפשריים)

"נו באמת, זה לא רע, קצת לא נוח בהתחלה אבל בסוף זה טוב"

"את בהריון?!?!?!" (חיוך הלום ומופתע)

"כן (צוחקת) וזה אפילו מתוכנן"

אחיין/ית שלישי/ת. יש דופק. אושר גדול. J

דמעות התרגשות, קיפצוצים קלים בכיסא המשרד, חיוך שרק האוזניים עוצרות.

ואחרי כמה דקות פתאום בכי. עצור ועצוב. שלא מצליח להירגע.

אגרוף בבטן שמחניק את הנשימה.

אני רוצה להתקשר אליו. הוא אהב את האחיינים שלי. מאוד. ואני מתגעגעת. מאוד. לשיתוף הפשוט, לשמחה הטריוויאלית הזאת.

בסוף התקשרתי. הוא באמת שמח.

תודה על שמחות קטנות של יום חולין.

שיר אהוב מאוד (גם על אחותי), למרות המעטפת הממוסחרת של הביצוע הספציפי הזה. חוצמזה שבלי שום קשר לא הפסקתי לשיר אותו לעצמי כבר יומיים