מאחורי הצלילים

לא קל לי עם מחמאות. למעשה אפילו מאוד קשה. בראשונה אני עוד אומרת תודה ומחייכת. בשנייה אני כבר מסמיקה ומחפשת דרך החוצה. בשלישית אני בד"כ רוצה להעלם ובורחת...

אלא אם זה במיטה. שם קל לי. אפילו מאוד. אני מרגישה טוב עם עצמי, נוח לי. הכל בסדר. (אנחנו מדברים על שלושת החודשים האחרונים, כן?)

והנה אבחנה יפה.

"נוח לך עם הפיזי, עם המגע המוחשי. שזה מדבר על המחשבה, על המטפיזי, אין לך בשביל זה מגירה מסודרת. את לא יודעת איך להכיל"

ואללה. צודק.

וזה היה אחד הרגעים הבודדים שהריחוק נפל.