מאחורי הצלילים

אָדָם כְּמוֹ צִפּוֹר כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ שָּׁר;

בֵּין שֶׁהוּא בְּגַפּוֹ שֶׁמַּר לוֹ, בֵּין שֶׁהוּא מְאֻשָּׁר -

יָעֵן כִּי הַכֹּל עָלָיו מַלְבִּין לְאִטּוֹ, רַק הַשִּׁיר אֵין לוֹ כְּמִישָׁה.

מַה שֶׁמּוֹשֶׁךְ אָדָם שֶׁאֵינֶנּוּ צִפּוֹר לֶאֱחוֹז בְּשִיר,

שֶׁאוּלַי הַמִּילִים חֲזָקוֹת וְקַלּוֹת מִגַּלֵּי הָאֲוִיר

וְשָׁעָה שֶׁיָּשוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ, יִתְנַשֵׂא שִׁירוֹ לֶעָבִים.

לֹא צִפּוֹר הַשִׁיר - אַךְ קַלִּיל - שֶׁכֵּן אֵין זָהָב לַשָּׁרִים

וְרַק מִלְחָמוֹת לָהֶם עִם הָרוּחוּת וְעִם הַסּוֹהֲרִים.

וְאִם יִהְיֶה מַבּוּל בָּעוֹלָם, יֵשׁ לוֹ תֵבַת אֲרָרָט בְּרֹאשׁ אַחַד הֶהָרִים.

יָעוּף כַּיּוֹנָה, אַחֲרֵי הָעוֹרֵב, לֶאֱהוֹב אִילָנוֹת וִילָדִים וְנֳשִׁים,

כָּל מַה שֶׁהוּא, מִגֶזַע הַקָּשִים, הַיָפִים וְהַנּוֹאָשִׁים

שֶׁאֵין לָהֶם גּוֹאֵל, זוּלַת הַגֶּבֶר, וְהַבֶּכִי וְהַשִׁיר.

(נתן יונתן)

את השיר הזה שמעתי לראשונה בערך בגיל 7. בהופעה של להקת המחול של הקיבוץ.

לפני שהריקוד התחיל, הכוריאוגרפית סיפרה שהיא יצרה אותו בעקבות שיחת הורים בגן של הבת שלה, אליו הצטרפה לאחרונה ילדה חירשת.

הכוריאוגרפיה התבססה על שפת הסימנים.

ועוד לפני שראיתי את הריקוד, ושמעתי את השיר התרגשתי.

שהייתי בת 11 ראיתי את הריקוד הזה שוב, ואז כבר בכיתי.

ומאז עברו כבר יותר מ-10 שנים, וראיתי את הריקוד הזה עשרות פעמים, והוא עדיין מרגש אותי כל פעם מחדש. וגם השיר.

אימא שלי מספרת שהיו לי דלקות אוזניים "מגיל אפס" להגדרתה.

והם המשיכו שנים. השמיעה שלי הייתה ירודה כ"כ שלמדתי לקרוא שפתיים כי אחרת לא שמעתי. הייתי במעקב רפואי מתמשך כי חששו שזה יהיה מצב קבוע, דובר על ניתוחים, על טיפולים.

וזה עבר, הפסקתי לאכול מוצרי חלב (וביצים, ובוטנים, ובאיזשהו שלב גם תפ"א), וקיבלתי טיפולי רפלקסולוגיה (הרפואה האלטרנטיבית של שנות ה-80...). והשמיעה הייתה נורמאלית. (למרות שההרגל להסתכל על מי שאני מדברת איתו נשאר, ועד היום קשה לי לפעמים הבין כשהפה מכוסה)

והתחלתי לשיר במקהלה. והתאהבתי בזה מהרגע הראשון.

מעבר לשירה, ולמוזיקה הנפלאה, אהבתי את ההקשבה. את הצורך הזה לשמוע את מי ששר לידי, ושהוא ישמע אותי, כדי שבאמת נוכל ליצור משהו ייחודי, מעין התגבשות אלכימית של קולות שונים לכדי הרמוניה אחת.

וזה נמשך, 8 שנים נפלאות שבהם המקהלה הייתה הפסקול הפנימי שלי. פעמיים בשבוע, כמו שעון. (כמעט) חזרות, והופעות בכל הארץ, עבודה עם מלחינים ועם מקהלות נוספות, וחו"ל (בפעם הראשונה!).

ולגיטימציה להיעדר מבית הספר כי יש הופעה, ולעומת זאת להיעדר מהטיול השנתי כי יש הופעה... (שלא לדבר על זה שצריך לשמור על הקול בזמן הטיול ולא לצרוח ולהצטרד חו"ח)

הפרידה הכי קשה בסוף י"ב הייתה מהמקהלה...

אחרי שנה וחצי, הקמנו, כ-15 בוגרות של המקהלה, ביחד עם המנצחת שלנו, אנסמבל נשים. מתוך הרצון להמשיך ולשיר.

לאורך שרותי הצבאי שרתי באנסמבל, וגם שם - חזרות והופעות וחו"ל... וההקשבה המופלאה, הבלתי ניתנת לתיאור כמעט.

ואז, פתאום, חזרו דלקות האוזניים, למשך כמה חודשים. והשמיעה שלי ירדה בלמעלה מ-50%.

כשבאתי לחזרה, לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קשה. אחרי 10 דקות התחלתי לבכות מתסכול. שמעתי את עצמי, וזהו.  לקח לי 3 חודשים לחזור.

פעם ראשונה, אחרי למעלה מ-10 שנות שירה, הבנתי איזו משמעות יש למוזיקה עבורי. כמה עמוק היא נמצאת.

בלי ששמתי לב המוזיקה חדרה לנשמתי, ליסודות.

שבוע שעבר, במוצאי שבועות, הייתה למקהלה (החדשה) שלי הופעה ראשונה. עליתי על במה אחרי למעלה משנתיים.

מול אולם מלא (!), עמדנו ושרנו.

בהתחלה לקחתי את זה באיזי, כי בכל זאת, איך אפשר להשוות? אבל שהקהל התחיל לזרום, (כולל חברים יקרים שלי וגם הוא) הפרפרים בבטן תבעו את מקומם, ההתרגשות הבריקה את העיניים, הסרעפת התכווצה כמו מעצמה, מתכוננת, והאדרנלין המריא לשחקים.

והיה נהדר. פשוט נהדר.