מאחורי הצלילים

אני פוחדת.

חודש מוקדם מדי. ושוב פעם זה נראה בדיוק אותו דבר. מלחמה בעזה, קטיושות בצפון.

המילואים שלי היו בדיחה לעומת לבנון, היה לי אוכל (אפילו יותר מדי), ישנתי אצל ההורים, חזרתי לת"א פעם בשבוע בשביל לעשות מבחנים, קראתי עשרות ספרים אסקפיסטיים לחלוטין, ועדיין.

אזעקה בתור שעון מעורר, שריקת קטיושות, הפיצוצים שזיעזעו את הבניין, עיר הרפאים, ההודעות האיומות על Xים בביפר המשותף של מד"א, העדכונים השוטפים במירס.

התחננתי בפניו אז שלא יעזוב, בכיתי לו שאני לא אשרוד את זה בלעדיו, בלי הידיעה שיש מישהו בבית שמחכה, שדואג, שחי, שיוצא ומבלה. זה שמר אותי שפויה. הידיעה שהבועה שלי רק מחכה לרגע שאני אחזור.

אני פוחדת. אני יודעת שאם יהיה צריך אני לא אחשוב פעמיים, אני אסע. בדיוק כמו אז.