מאחורי הצלילים

לפעמים אני נתקלת כאן במקומות שקשה לי איתם.

לרוב אני נהנית מהלגיטימציה הזאת, להתעניין מרחוק (או מאוד מקרוב) בחיים של אחרים, ומהר מאוד גם למדתי שיש כאן נשמות נפלאות שרוצות (ומצליחות!) לעזור, ושאפשר שהוירטואלי יתערבב בחוץ.

אבל אז אני פוגשת כאב.

וכאב שאני מזדהה איתו עד עומק נשמתי.

תמיד הייתי כזאת, אמפתית עד כדי נזק (לעצמי). לקחתי על עצמי כל כך קשה את הכאב של אחרים. בעיקר, אני חושבת, כדי לא לתת מקום לכאב שלי.

זה יכול להיות בפוסט ספציפי של חברה

זה יכול להיות חלק מהחיים

וזה יכול להיות ....

ואז מתחילה הדילמה. מצד אחד ההזדהות כואבת, ממש. מצד שני, אני לא באמת מכירה, ומי אני שאני אבוא ואגיד משהו.

מצד שלישי, אם זה כתוב בבלוג זה מזמין התייחסות.

מצד רביעי, איזה התייחסות תוכל לעזור, או חשוב מכך, לא תחמיר את הפגיעה?

ומוזר שדווקא עכשיו, עם כל ההגנות והמיסוך מסביבי, אני מרגישה את הכאב של האחר עמוק בפנים.

אולי כי יותר קל לי לבכות על אחרים מאשר על עצמי.