מאחורי הצלילים

לכתוב, פשוט לכתוב. לשפוך לתוך הדף, כחול על לבן, בלי לסנן, בלי להתלבט, בלי לחשוב.

לכתוב עלייך, הכי חופשי, הכי פתוח. לתת למחשבות לזרום ולנסות להבין את מערבולת הרגשות האלו שמסתובבת לי בלב, בלי שהתכוונתי, בלי שתכננתי.

זה לא קרה כל כך מזמן. לפני שבועיים וחצי למעשה. ישנתי אצלך, כמעט נרדמנו, בתוך חיבוק. ואני זוכרת את התחושה, הפיזית כמעט, איך לבנה אחת מוסרת מתוך חומת הלב שלי. ואיך, מבעד החור שנפער, מציצה דמותך, חיוך ידעני על שפתיה.

לכולם זה כבר היה ברור מזמן. לנו לא.

כי לנו טוב ככה. בלי מחוייבות, בלי סיבוכים. הכי פשוט וטבעי שיש. או שלא.

כי מה שהתחיל מתוך סקרנות, הפך לנוחות שהפכה להרגל. הפאן הטהור, הסקס האדיר, הקרבה האינטימית, הפכו לצורך. והצורך הזה, שהצלחנו לענות עליו כמעט כל פעם מחדש, הפך - אם נרצה או לא - לרגש.

ומה עכשיו?

עכשיו כנראה נגמר, לפחות במובן מסויים.

כי זה הרי לא מתאים, ולא הגיוני. לאף צד.

לי זה קרוב מדי, מהר מדי.

לך זה מורכב מדי, מאיים מדי.

ומה אתם יודעים? זה אפילו בסדר. בחיי.

כאילו ההבנה הזאת, הסדר הזה, הוא מה שהייתי צריכה.

פתאום אני חיה. ממש. כואבת, אבל מרגישה ודומעת ומתרגשת. כבר חשבתי ששכחתי איך.