מאחורי הצלילים

תמיד אהבתי

להמשיך ולפרום קצות חוטים משתלשלים.

למשוך ולמשוך עד שמעצמם יתנתקו.

היום אני לוקחת מספריים, ובמשיכה חדה מודיעה

שהחוט המתוח ממני אליך

נגמר.

סיביו השזורים מכעס ועצב נמוגו מזמן,

רק געגוע עמום ושרידי עקשנות התפתלו עוד בינינו.

ועכשיו, כבר לא.

לא בזעם אני חותכת, וללא התנצלות.

בראיה צלולה ובראש זקוף, אני אומרת;

אתה, משוחרר ממני.

ואני,

חופשייה.