מאחורי הצלילים

מה עכשיו?

אני לא יודעת. ממש ממש לא יודעת. אובדת עצות באופן מוחלט.

מה קרה בכלל?

בתכל'ס? שום דבר שלא היה קודם. אבל השאלה הכי פשוטה מהאדם הנכון פתחה את הברז, ובינתיים יש כזאת הצפה שאני כבר מותשת ממנה

ממה את מותשת?

מלבכות לבד, מלהעמיד פנים מול אנשים. מהחוסר אונים הזה שאני לא מכירה בכלל. ועצוב לי שהשאלה שנשארה היא מה יכאב פחות.

כלומר?

ניתוק מוחלט יכאב נורא, לזמן מסוים, שיכול להיות ארוך או קצר. לתחזק ידידות נטולת סקס יהיה ממש קשה – אני צריכה את המגע הפיזי כמו אויר לנשימה. להמשיך ככה עד שמשהו ישתנה, זה להמשיך להכאיב לעצמי במנות קטנות, או להדחיק, שזה הרבה יותר גרוע. ובכל מקרה האופציה האחרונה תהיה מוגבלת בזמן.

למה?

ככה. זה מה שבחרתי. כשבחרתי להישאר בינתיים, אמרתי שלפחות אני אשים לעצמי גבול, אחרת אני אמשוך את זה לנצח.

סוג של דחיית הקץ, לא?

לא סתם סוג של. בדיוק של.

אז למה בעצם?

כי קשה לי לוותר לגמרי. כי אני מפחדת שאם אני אוותר עכשיו אני אתכנס חזרה לקונכייה שלי, ואפחד עוד יותר להגיח שוב. כי התקווה זאת האשליה הכי חמקנית שיש.

וככה עדיף?

ברור שבעיקרון לא. לבכות יום שלם זה מצב איום. אבל לא כל הימים כאלו. ואני עוד שואפת למצוא איזון. אולי כדאי לנסות בכל זאת להפסיק עם הסקס. מה שכן זה אומר לוותר גם על האלכוהול.

הסקס כל כך משמעותי?

כן ולא. כן, כי הוא ממש טוב. ושסקס הוא ממש טוב הוא יוצר אינטימיות וקרבה, שבמקרה הזה יוצרת אשליה של זוגיות.

ולא?

ולא, כי סקס זה לא אישיו מבחינתי. אני אוהבת סקס, אני צריכה סקס, אבל אני לא חייבת להיות מאוהבת או להרגיש משהו בשביל ליהנות ממנו. זה פורקן, זאת נחמה, זה עונג מושלם. וזה יכול להיות עם כל אחד/אחת. ואם כבר להיות בקשר אז למה לוותר על משהו שעושה טוב לשני הצדדים, אם ממילא אין לו משמעות?

אולי כי יש לו?

לכל דבר אפשר לתת משמעות אם מחפשים. אבל בעיני האשליה הזוגית מתבטאת יותר בקשר הצמוד והיומיומי, הטריוואלי והבנאלי – טלפונים, השכמות, סמסים, מסנג'ר, מאשר בסקס, שכרגע בכל מקרה לא קורה בתדירות היסטרית.

אז אולי סקס נטו?

לא. זה לא יעבוד. לא עכשיו.

אז מה כן?

הוא שאמרתי – אני לא יודעת. כלומר, אני יודעת מה יהיה "נכון". אני יודעת מה "מומלץ". אבל אני גם יודעת שכל החוקים בעולם וכל הכללים וההמלצות, לא ישנו עובדה אחת פשוטה.

שהיא?

שזה יכאב.

אבל אמרת שזה יכאב בכל מקרה.

נכון מאוד. ובגלל זה אני תוהה למה מצפים ממני לוותר בכל זאת על הרגעים שבהם לא כואב בכלל. נורא קל לאנשים מבחוץ להגיד שעדיף שזה יכאב קצר עכשיו מאשר ארוך אח"כ. אבל אנשים גם יכולים לטעות. אולי לתת לזה להתמוסס לבד עם הזמן יהיה קל יותר?

האופטימית הנצחית, מה?

תמיד. אפילו עכשיו, בתחתית הכי עמוקה שהגעתי אליה, בסוף אחד הימים הכי קשים שעברתי, אני לא יכולה לאבד תקווה.

אז אל תאבדי. בטוח שבסוף יהיה בסדר. את תהיי בסדר. אפילו יותר מבסדר. יהיה טוב, יפה שלי. באמת.

אז שנלך לישון?

רעיון מצוין. אחרי הכל, מחר יהיה יום חדש, לא?

איך אן שרלי אומרת: "חדש ונקי, ללא שגיאות. עדיין"