מאחורי הצלילים

רציתי לכתוב משהו אחר, שעת געגוע לפני השינה.

אבל משדר "לתת" ברקע, ומיליון ושש מאות אנשים רעבים.

ונושא חם שמתחלף.

ודקירת האשמה הזאת, שראבק, אני לא עושה מספיק. אתם יודעים מה? אני אפילו לא עושה כלום.

החיה הפוליטית שהייתי בתיכון ובשנת שירות, נרדמה, נשכחה, הושמה בצד.

אחרי שרציתי למחות על חלוקת הצלש"ים, על אמירות ההשתמטות, על דו"ח העוני. ולא עשיתי. כי לא הספקתי, כי שטף היומיום שלי דחק הצידה את היומיום המסובך יותר של אנשים שהם לא אני.

אז לפחות זה. זוכרת.

זוכרת את שדרות.

היוזמה שלו. תודה לך.