מאחורי הצלילים

סבתא שלה, 9 שנים לפני שנולדתי.

סבא בומי, שהייתי בכיתה ב'.

אוריתי, קצת אחריו.

נחי, בסתיו המקולל של 95'.

בכיתה י' - אבא של חן,

בטיול יב' לסיני - דוד של יעל.

בת הגרעין של גלעד, חודשיים אחרי שסיימתי קורס קצינות.

אבא של יסמין, ממש לפני שנתיים.

ישראלה, כמעט לפני שנה, גם אמא של נועה.

רון לפני חצי שנה,

ואתמול קברנו את דודה תמר.

היו שהתכוננו והכינו כל פרט. נפרדו וסגרו מעגלים. היו שאפילו לסבול לא הספיקו.

היו שנאבקו, והיו שפחות.

וכולם, נגד אותה מחלה ארורה.

ואתמול בלוויה, אחרי ההספדים והפרידות, שרנו לזכרה 3 שירים אהובים.

ואפילו עכשיו, שהתמונות עוד טריות, אני נזכרת בקבר המכוסה כלניות, ובשלט העץ הצנוע עליו נרשם שמה ולא מאמינה.

"אמא" ככה היא נפרדה. המילה האחרונה בהספד שכתבה לעצמה והוקרא ע"י ילדיה.

וכך היא רצתה שנזכור אותה.

ובכל זאת אני זוכרת שאמא שלי חיה, ושלומית. גם יניב התגבר וטלי כבר מזמן שכחה.