מאחורי הצלילים

נטולת איפור ועקבים,

אני מתעקשת בבוקר לעלות במדרגות עד לקומה השנייה.

מתעוררת מוקדם יותר,

בחדר שהופך מוכר יותר.

תוהה ביני לבין עצמי,

האם הגופייה הלבנה היא רק מסכה נוספת.

למחרת אני עונדת תכשיט שנשכח, מביטה במראה,

ולא מזהה.

את צבע העיניים מולי.

זאת בראי, עוד מחפשת תסמינים מוכרים

של חוסר שינה, של דמעות, של עבר.

רעידות האדמה הפרטיות שלי,

שמושכות את הדם כלפי מטה ללא שום צידוק,

הן בעצם רק תזכורת לפיתוליו של שביל החלב.

גם עכשיו, שהגשם כבר הגיע,

אני לבושה קצר.

לא ממהרת להוציא את שמיכת הפוך

(היחידה)

מהארון.

נאחזת בשרידי הקיץ המשתקפים בשמיים כחולים,

ובשמש של שבת.

ואולי פשוט יודעת, שטוב יותר

מתחת לשמיכה הזוגית

שלה.