מאחורי הצלילים

על הנהג אוטובוס שלא עצר לי בבוקר (ולא, זה לא שאיחרתי, עמדתי וחיכיתי בדיוק כמו שצריך, הוא פשוט לא עצר)

על הבוס שלי שמרגיש צורך להסביר לי 5 פעמים כל דבר

על הבוס השני שמתעקש על פעולות מטופשות ומבזבזות זמן

על הצוואר שנתפס (וגם הכתף)

על אנשים שמתעקשים לדבר איתי גם אם אני בטלפון (לא יכולה לנהל שתי שיחות במקביל, סו מי)

על חברת הטלפונים שמשבשת לי את השיחות הנכנסות

על הפקס שלא עובד כבר חודש

על האיש סיסטם שמבטיח לי כבר שבועיים ש"היום זה מסודר"

על מנהל המכירות החדש שלנו שמשום מה חושב שאין לי מספיק עבודה ולכן אני גם המזכירה שלו.

על הקול המתנצל שיוצא לי שאני מסבירה למישהו, שלא, אני לא יכולה לעזור לו – זה לא קשור אלי לעזאזל!

ועל עצמי, כי במקום ללכת ולצעוק על כל מי שמגיע לו, אני יושבת בשקט מול המסך, מכניסה נתונים, מקפלת חשבוניות, מקלידה מיילים, עונה בנימוס לטלפונים, ורק רוצה לצרוח.