מאחורי הצלילים

רק שירדתי במדרגות, ואהובתי אמרה שבעצם, אתה מקסים לגמרי, הבנתי שזאת הייתה הפעם הראשונה שראית אותי מאושרת.

לא שנפגשנו כל כך הרבה פעמים, נראה לי שאפילו אפשר לספור אותן על שתי ידיים.

ובכל זאת.

ראית אותי כבר שיכורה, ראית אותי כבר אפופת עשן סיגריות וג'וינטים.

ראית אותי משתזפת בים, צוחקת בשמש.

נישקת אותי מתחת לגשם מטאורים,

דיברת איתי על סרטים וספרים,

ונגעת בי כמה שרק יכולת.

כמעט וויתרתי אז. כמעט וויתרתי אז עליה. כמעט וויתרתי לך, היית כל כך חזק, נואש כמעט.

איכשהו שנינו ידענו שזה לא אמיתי, ושזה לא יחזיק, אבל לא יכולנו להימנע מלנסות. כמו לרדוף אחרי רכבת, כדי לתפוס ביד מושטת בקושי, להצליח לרגע וליפול.

ולא ראית את הדמעות, ולא ראית את השריטות, ולא ראית את הגעגועים. בעיקר כי היה לך מטען מספיק משלך.

ניסינו להיאחז האחד בשנייה בקיץ החם ההוא, למרות וודאות הכישלון הצפויה מראש.

ואתמול, ישבתי על מעקה החלון, לגמתי יין, ודיברנו, התעניינתי באמת. אחר כך הבאתי לכם קינוחים ונשענתי על מסעד הספה לידה, למולך.

בשקט שנוצר מתוך כל צלילי המוזיקה, הצחוק, הדיבורים ונקישות הסכו"ם, הבטתי בך, רגועה. החזרת לי מבט, מחייך.