מאחורי הצלילים

זה לא באמת המבחן המאיים שמתקרב והולך לו (ובינתיים למדתי אליו פחות משעתיים)

זה לא באמת הצורך לדאוג לפינוי הדירה עד ליום שישי הקרוב (מישהו רוצה אולי לקנות תנור? מיטה? מכירים מוביל זול, יעיל וזמין?)

זה לא באמת הכעס הקטן על השותפה בקרוב לשעבר שלא קיבלה את הצעתי לשותפה מחליפה שהייתה חוסכת לי טרדות רבות (כי אז יכולתי להשאיר שם דברים)

זה לא באמת זה שעברה שנה (הכפייתיות שלי לגבי תאריכים מעצבנת לפעמים, דווקא את זה אני חייבת לזכור?)

זה לא באמת תקופת הבחינות הזוגית המקבילה שעוברת עלי לראשונה (לפעמים הלימודים שלה עוד יותר משעממים משלי)

זה לא באמת זה שמתחלף לי הבוס בעבודה ואני עוד לא סגורה מה אני חושבת על זה (לפחות המנהל הקודם נכנס אצלי לרשימת "ככה אני רוצה לנהל")

זה לא באמת זה שאני מודאגת לגבי זוג חברים שאולי ואולי לא (ואולי אני סתם מפתחת חוש אחריות גדול מדי על צרות שהן לא שלי)

זה לא באמת הטמפרטורות המקפיאות האלו והסופה שהייתה (כי גם שאני לא גרה ליד, אני עדיין דואגת למפלס הכינרת ועכשיו בכלל יש שמש)

זה לא באמת ה-PMS המוזר הזה, שמדכדך אותי ומעצבן חליפות (בחיי שעד לפני חצי שנה לא חוויתי את ה"תענוג" הזה)

זה לא באמת חזרות המקהלה שאני מפספסת (ציינתי כבר שתקופת בחינות זה איח?)

זה לא באמת הסיגריות שזוגתי ממשיכה לעשן בתוך הבית (מוזר שזה כמעט הדבר היחיד שמפריע לי, זה והריח של המאפרה)

זה לא באמת החוסר הכרוני בשעות השינה, שמצטבר והולך לו (ולא מהסיבות הנכונות לצערי)

זה לא באמת המינוס בבנק (שמצטמצם לאיטו דווקא)

זה לא באמת הצטברות ההוכחות לכך שאני מפחדת מהצלחה יותר ממה שאני מפחדת מכישלון (מתסכל לגלות כמה אני בהתחלת התהליך)

זה לא באמת החלומות הברורים מדי עם קישורים הזויים מדי (בלוגוספירה, אופרה ומשפחה נפגשות, נשמע כמו התחלה של בדיחה)

זה לא האמת האכזבות הקטנות האלו, בגלל דברים שלא מסתדרים לפי התכנון (יש דברים שהיה ברור שהם יהיו טובים מדי בשביל להצליח באמת)

זה לא באמת ההרפס שצמח לי על השפה בתחילת השבוע (ככה אני בתקופות של מתח בלתי פוסק)

זה לא באמת כל הדברים הללו, ואולי זה כולם ביחד.

הראש מלא מדי, הנשימה צפופה מדי, פעימות הלב הדוקות מדי. הדמעות דחוסות עד דיכוי. כל כך עמוס שלא נשאר מקום לכלום. ההתרעות על עומס יתר מתחילות להבהב באדום.

הלוואי ופשוט יכולתי ללחוץ shift+delete.