מאחורי הצלילים

אז זוגתי הלכה לישון חולה, יום לפני מבחן. כל תנועה או רעש שלה בלילה העירו אותי מדאגה.

אבל מילא, כי בבוקר היא קמה בסוף בסדר, יחסית, והלכה למבחן.

ואז ש' אמר לי שהוא בסוף לא יכול לשמור את הרהיטים שלי (שלא עוברים איתי כי אין לנו מקום בדירה), אצלו.

אבל מילא, כי לפחות סגרתי מכירה של הארון, ואני אנסה למכור גם את המיטה, לשידה בכל זאת נמצא מקום בבית, ויהיה בסדר.

ואז התבטלה המכירה של הארון. היא ממש התנצלה, אבל פשוט תרמו לה ארון חדש במפתיע.

אבל מילא, לפחות ככה נספיק להגיע הביתה בזמן ללכת לסרט שאני ממש רוצה לראות.

ואז הגעתי הביתה לאישה חולה וישנה. שלא רצתה ללכת לסרט.

אבל מילא, אני מאוכזבת, נכון, אבל לפחות היא תנוח כמו שצריך ותרגיש טוב מחר. ואני אוכל ללמוד למבחן.

ואז הגיעה העוזרת במפתיע והגלתה אותנו מהבית.

אבל מילא, כי הלכנו לא', ושתינו תה טעים, וצחקנו קצת. ולפחות היה לי תירוץ ממש טוב לאכול יותר מחצי חבילת עוגיות שוקולד צ'יפס. (השוות עם ה-37% שוקולד)

ואז גיליתי שקיבלתי 60 בבחינה בניהול השיווק, כססססססססססאמק. אחרי שחרשתי שבוע. פשוט לא הגיוני.

אבל מילא, רק ציון. לפחות הגענו לבית נקי, הזמנו דים סאם טעימים, קראתי קצת פנטזיה אסקפיסטית, ראינו פרק בעונה השנייה של רומא.

ואז הלכנו לישון. היא חולה קלות עדיין, ואני עם כאבי מחזור ארורים. הייתי כ"כ עצבנית ודואבת שאפילו לא יכולתי להנות מהחיבוקים הרגילים של טרום שינה.

אז אני צריכה עוד סיבות לשנוא את יום שני???