מאחורי הצלילים

ריב למעשה זו הכרזת מלחמה.

ואולי אני פשוט רגילה לסיים כל מריבה בכניעה.

יש דפוס ידוע, מתוכנן ומנוהל. בדיוק כמו תוכניות אימונים צבאיות.

קודם כל עושים טעות. וזה לא באמת משנה אם היא קטנה או גדולה.

אחר כך צריך להצדיק את הטעות שכבר נעשתה אז עושים עוד טעות.

ואז מתנצלים.

זה לא עוזר. בדרך כלל התנצלות בשלב הזה רק מרגיזה עוד יותר. ההתקפלות המהירה, שלא נותנת מקום לפריקת המתח, רק מרתיחה.

אז ממשיכים לריב. לפעמים גם על נושא אחר לגמרי.

וזה הזמן להרגיש רע. להאשים את עצמך, ובתגובה הגיונית לחלוטין - להאשים את הצד השני. הרי לא היית שם לבד, נכון?!

עכשיו תור הריב הזועם. הטחת האשמות, צעקות הדדיות, עצבים מתפרצים.

מכאן הזעם יכול להרגע, או לקפוא. להתפוגג ולפנות מקום לסליחה, לשיחה. או לקפוא לקוביית קרח שתצטרף לערמת האבנים המוכנות לשימוש בהתפרצות הבאה.

וזה הזמן שבו אני מצפה שתהיה כניעה. שלי על פי רוב.

סימן לשבירה, דמעות, התנצלויות, תחינות, ניסיונות פיוס נואשים. מחווה, מנהג, כל דבר שיסמל את עליונותו של צד כלשהו ואת נצחונו. הרי אמרנו מלחמה, לא?!

ופתאום יש משהו אחר לגמרי. בדיוק כמו במלחמה שבה האויב אף פעם לא יתנהג בדיוק לפי התוכניות שלך.

ופתאום התסריט, שרץ כבר עשרות פעמים, קופץ שלבים, מדלג על תוכניות, מתעלם מהחוקים המוכרים.

אני מכריחה את עצמי לזכור בכוח את ההבדלים. להבין, למרות הכל, שדפוסי ההתנהגות שנטבעו בי במשך שנתיים ומשהו, כבר לא תופסים.

שהיא לא נוקמת ונוטרת כמוהו.

שהיא מסוגלת לריב איתי, להוציא הכל, ו-3 דקות אחר כך לחבק כאילו כלום לא קרה.

שאין לה צורך להוכיח עליונות עלי.

שהיא לא צריכה להוריד אותי על הברכיים.