מאחורי הצלילים

בחלומות שלי אני ממשיכה לעבור בתים.

כמעט בכל לילה אני מגיעה לבית חדש, גדול יותר, עמוס יותר, מלא באנשים אחרים. גברים רודפים אחרי בכל אחד מהם. אני מתחמקת בקושי וגונבת ממנה נשיקה בחדר אחורי, לוחשת בשקט שהתאהבתי בה מהרגע הראשון, ויוצאת על קצות האצבעות לחדר השינה בו מחכה לי כבר המחזר הבא. במרפסת אני מנהלת שיחת טלפון טעונה ואמוציונאלית, כזאת שחונקת לי את הגרון. הדמעות וחוסר האונים מטשטשים אותי. אני לא מצליחה לענות. כשאני יוצאת החוצה אני חייבת לדלג מעל כמויות מים עצומות, והמדריכה מסבירה לי, בשפה שאני בכלל לא מבינה, שאת האיים האלו אני חייבת לשרוד כדי להמשיך. אז אני קורעת את הבגדים כדי שיהיה קל יותר וקופצת, ונופלת. נשרטת מהסלעים ופוצעת את כפות הידיים על החבלים שלא ממש מצליחים להחזיק אותי.

בסוף, כשאני חוזרת לסלון, היא נשואה לעוד מישהו, ובהיריון. אחרי הלידה, היא מחייכת בעייפות, מחזיקה לי את היד ונשענת לאחור על מיטת בית חולים ירקרקה. אני מסדרת את השיער המזיע ומחייכת אליה חזרה.

במציאות, שפשוטה הרבה יותר, אני מתעוררת בבוקר לתוך החיבוק איתו הלכתי לישון. אני פוקחת עיניים לאט, נושמת אותה עמוק ומתחילה עוד יום.