מאחורי הצלילים

התחלנו ב-11 בבוקר, עם הסעה מפנקת מהעבודה ליעד לא ידוע. ("יש תוכניות, זה לא עניינך")

בדרך עצרנו לקפה קטן משובח,

אחרי קצת טיולים, ומפה ברורה חלקית (שהיה לי אסור להסתכל עליה, כמובן), הגענו.

פינוקי ספא.

40 דקות שהיה בג'קוזי עמוק ומרהיב,

50 דקות מסאז' מרפה ומשחרר,

(וקצת מזמוזים בין לבין, נו, איך אפשר שלא...)

מקלחונת קצרה לשטיפת השמן, והופ, לתחנה הבאה.

אחרי נסיעה, עם טיפונת פקקים, הגענו לכאן.

כראוי לערב שבועות, טעמנו מכל טוב ארצנו. יין מצויין, גבינות מעלפות ובשרים טעימים-טעימים.

תוך כדי גם החלפנו חוויות על הארוחה הקודמת עם בעל הבית, ועם הנשואים הטריים שישבו לידינו.

היה כל כך טעים שלא רצינו להזמין קינוח כדי לא להרוס את הטעם.

ביקור אצל זוג חברים בפרדס חנה, ישיבה רגועה בגינה מהממת, גלידה עם תותים (מגידול ביתי), ותה צמחים, העבירו לנו בנועם את שעות הערב המוקדמות.

"יש עוד תוכניות אחרי שחוזרים הביתה. נכנסים ל-5 דקות, את מחליפה בגדים, וזזים"

מה התוכניות?

"מה אכפת לך? זה עיניינך? זה קשור אלייך? תוכניות אומרים לך"

טוב, בסדר.

הגענו. חנינו. מה אני צריכה ללבוש?

"משהו נחמד"

ולמה יש אור בבית?

"נו, כנסי כבר"

נרות בכל מקום, עלי ורדים על כל הרצפה.

באמצע החדר, בלב כל האורות המהבהבים, אני מצליחה לקלוט נצנוץ.

כל הגוף רועד.

אני בוכה, אני צוחקת. אני בעיקר לא מאמינה.

היא פוסעת בזהירות מעל הנרות, לוקחת את הטבעת, ומסתובבת אלי.

"אני צריכה להתעסק עם ענייני ברכיים?"

לא זה בסדר.

אני מחבקת אותה, בוכה וצוחקת, מחייכת כאילו אין מחר.

חוץ מלהגיד כן, אין לי מילים.

בחרת בי אהובה, ואני בוחרת בך.