מאחורי הצלילים

חלמתי עליך* הלילה. חלום ממש קצר.

לקחת אותי באוטו ממקום למקום, וחנית ממש ליד בית הקפה שלי.

מסביב לשולחן העץ העגול, ישבו החברים שלך,

על הבר הכהה ישבה אהובתי.

כשאמרתי לך שאני הולכת לשבת איתה. אמרת חצי מופתע "אבל חשבתי שרצית לדבר".

ואני, באדישות דווקא, עניתי "נו טוב, אם בא לך"

כשיצאנו החוצה היה לך מבט עייף, קצת ציני, כרגיל. ואני כבר התחלתי לתכנן התנצלות סבוכה, כי הייתי בטוחה שזה מה שאתה מחכה לו.

אבל הפתעת אותי שוב, והתחלת לדבר עוד לפני שאמרתי מילה אחת.

וסיפרת פתאום, כאילו שאני לא יודעת, על החדשה. השתמשת כמעט באותן מילים בהן תיארת אותה בעבר, והכעס בתוכי נבנה שוב, למרות שכבר חשבתי שהתגברתי.

והתחלתי להגיד לך שלא היית בסדר, ושלא עושים את זה ככה, ושוב קטעת אותי. כאילו בוער לך כל כך לדבר, כאילו שאתה לא יכול לשמור יותר בבטן.

והפעם דווקא סיפרת על ריבים קטנים. המון מהם. כאלו שלא מספיק משמעותיים, אבל שמציקים לך כל הזמן.

ואולי בגלל התלתלים הזהובים שלה, השווית את הויכוחים הדוקרניים האלו לסביונים צהובים. שעפים מסביב, ונכנסים לך לעיניים, וקצת מסנוורים אולי.

עוד בחלום כבר ידעתי שזה רק חלום, ושסיימת לדבר כבר לא ניסיתי לענות.

ידעתי שאני צריכה לקום.

ועדיין נשארתי, פקוחת עיניים מולך, מכורבלת בשמיכה במיטה.

מנסה לחלץ משמעויות נסתרות.

*לא, לא על האקס.