מאחורי הצלילים

אני בבית.

יום שלישי, רגיל לחלוטין, 11:00 בצהריים ואני בבית.

במקום לשכב על הגב לנוח, אני שוכבת על הבטן ובוכה.

אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה.

כואב לי, וחם לי ועצוב לי.

אמא שלי אומרת שהכל זה עניין של סדרי עדיפויות

את אמרת לי בבוקר לצאת כבר מהדיכאון הזה.

ואני כבר לא יודעת מה לעשות קודם.

העבודה מציקה לי, העומס הבלתי נתפס של אוגוסט, שמצליח להפתיע אותי כבר בפעם השנייה. השיחות המתישות בטלפון. כל לקוח גוזל ממני עוד פיסה של סבלנות, עוד חיוך, עוד נשימה.

השרירים מתכווצים מהרגע שבו אני מתיישבת על הכיסא הגדול והשחור שלי, עוד לפני שאני מדליקה את מסך המחשב לראות כמה אנשים פרקו את התסכול שלהם לתוך האאוטלוק שלי. אני יודעת, זה לא אישי, ובכל זאת. אני לא מצליחה להתעלם, להחליק, להעביר הלאה. בסופו של יום אני עומדת מול רצף של ציפיות שבורות. מזל שמדי פעם מגיעה גם הכרת תודה, התפעלות קטנה מהזריזות שלי, ומהיעילות שאני מפגינה בסוגיות שבהן מותר לי לטפל.

המזגן מקפיא אותי בכל יום מחדש. לפעמים, אני יוצאת לשירותים, רק כי שם יש חלונות פתוחים ואוויר טבעי. יוצאת להפשיר. אלמלא לק הציפורניים, הייתי מגלה מזמן שציפורני הרגליים שלי סגולות מקור בוודאי. את הקיוביק הפנימי יותר, שהייתי אמורה לקבל, וביקשתי כבר לפני יותר מחודשיים, נתנו למישהי ממחלקה אחרת בכלל. עד ששמתי לב לעניין, עברו שבועיים, וכבר לא היה עם מי לדבר.

לימודי הקיץ מעיקים יותר ממה שחשבתי שהם יהיו. ציפיתי דווקא לסוג של הקלה. בכל זאת, רק שני ערבים תפוסים בשבוע. שעות קבועות, ימים קבועים, ושלושה ימים בשבוע שאחרי העבודה אני חופשייה לנפשי. אז זהו. שלא.

העבודות צפופות יותר, שעות הלימוד ארוכות יותר, וההליכה מהעבודה ללימודים בחום אחרי הצהריים מעייפת אותי עוד לפני שהתחלתי.

אני יודעת. זה יעבור. המבחנים כבר תיכף כאן, ואז יש יותר מחודש חופש. תודה לאל על חגים באוקטובר. אבל המבחנים הקרובים רק מכניסים ללחץ נוסף, כי צריך להספיק כל כך הרבה עד אז. ובכלל, מאז שעלה לי הממוצע, וחסרה לי רק נקודה אחת להצטיינות, הלחץ שלי (?) מעצמי (?) רק גדל. הרי אני חייבת להשיג את הנקודה הזאת. חייבת להוכיח (למי?) שגם אני מסוגלת לסיים בהצטיינות. שאני מסוגלת להתחיל משהו ולסיים אותו כמו שצריך.

אני יודעת שאני דואגת יותר מדי, שאני לחוצה מדי. שאישה צעירה, בת 26, לא אמורה להגיע למצב כזה. אני יודעת שאני צריכה לאכול בריא יותר, להתעמל קצת, לקחת את הכל טיפה יותר באיזי. אבל אני לא מצליחה.

אני יודעת שאני מכניסה את עצמי ללופים האלו. בסופו של דבר יוצא שאני מודאגת ולחוצה מהדאגות שלי.

אני יודעת כל כך הרבה, ואולי זאת הסיבה שאני לא מצליחה לרגע לשכוח את המחשבות האלו, להרפות מהן, להרפות את הגב המעונה שלי.

לנוח.

אם זה לא היה מובן עד עכשיו, אז נתפס לי הגב. כן שוב.