מאחורי הצלילים

כל פעם מחדש, רגע לפני תחילת השנה החדשה שילבתי אצבעות חזק חזק, העפתי ריסים, וחיפשתי כוכבים נופלים, עם משאלה אחת בודדה.

להצליח לממש את הפוטנציאל השנה.

שהמחברות שלי יהיו הכי מסודרות

ששיעורי הבית תמיד יהיו עשויים, ובזמן.

שהציורים יהיה הכי יפים וצבעוניים.

שתמיד יהיו לי תשובות לשאלות

שהציונים במבחנים יהיו הכי טובים שאפשר.

שמגירת השולחן שלי תהיה תמיד מסודרת.

ובכלל, שתהיה שנה שבה הפוטנציאל שלי יבריק, וישוויץ, ויעמוד בראש חוצות.

בלי להתבייש, בלי להתעצל, בלי להתחמק.

וגם היום, עם תחילתו של כל סימסטר חדש, או מקום עבודה חדש, אני ממשיכה להבטיח הבטחות.

לקרוא תמיד את החומר לפני השיעור, ולא ברגע האחרון לפני הגשת העבודה

לא לשוטט באינטרנט סתם, אלא לעבוד, ביעילות ונחרצות

להגיש את כל הממ"נים,

להתחיל ללמוד למבחן כבר באמצע הסימסטר.

להגיע בזמן תמיד,

לא להתחלות.

לבקש את החופש (שמגיע לי!) מספיק זמן מראש, לא לשכוח, ואז להמציא תירוצים.

לסיים את כל המטלות בזמן, לא להתעלם מאלו שאני פחות אוהבת לעשות.

להציג את הדרישות שלי באופן ברור, לא להתפשר.

למצוא את המקום שימצה את הפוטנציאל הגלום שלי.

שיאפשר לי להבריק, להצטיין, להתעלות על הנוחות היומיומית שלי.

ויש לי מליון סיבות ותירוצים לביטחון העצמי העלוב עד לא קיים שלי.

אם זה היכולת של אמא שלי תמיד לראות את הפגמים במה שעשיתי לפני ההצלחות.

אם זה החינוך הקיבוצי שלא קיבל בעין יפה הצלחות חריגות ביחס לאחרים.

אם זאת האאוט-סיידריות הכמעט קבועה שלי בנוף החקלאי.

ואם זאת הידיעה הקבועה שלי, שעדיף להיכשל בקצת ולאכזב, מאשר להצליח בהרבה וליצור ציפיות גם להבא.

האקס ההוא, התעקש לשמר את העניין.

גם כשאמרתי לו שאני לומדת יותר טוב משבחים מאשר מביקורת.

תמיד הייתי "לא מספיק"

לא מספיק יפה (אז הוא שלח אותי לקורס איפור, ולהסרות שיער, ולכמעט ניתוח אף)

לא מספיק רזה (אז הוא שלח אותי לחדר כושר ושכנע אותי שאני צריכה דיאטה)

לא מספיק אופנתית (אז הוא תמיד בא איתי לקניות, ופסל חצי מארון הבגדים שלי)

לא מספיק מוכשרת (אז לא שרתי יותר משנתיים)

לא מספיק אמביציוזית (אז הוא פיתח שאיפות שהספיקו ל-10 אנשים)

(לפחות על הבישולים שלי לא היו לו יותר מידי מילים רעות .למרות שלפעמים הוא הצליח לנחס לי גם את הדברים שהכי אהבתי להכין ולאכול)

((אני עדיין מרירה לגבי זה. מפתיע.))

אני מנסה להגיע למסקנה. וקשה לי למצוא.

חשבתי שתהיה תכלית לכתיבה הזאת, אבל עוד לא הגעתי אליה.

בזהירות אינסופית אני מתחילה לגשש אחרי מיצוי הפוטנציאל במקומות אחרים ממה שאני נמצאת בהם היום.

אולי ללמוד עוד משהו.

אולי לשיר במקום אחר

אולי להחליף מקום עבודה.

אני יודעת שנמאס לי קצת מהנוחות שאני יושבת בה. אני יודעת שלמרות שהעומס לא עומד לרדת בשנה הקרובה, ואולי גם לעלות, אני רוצה להגיע למקומות חדשים, לשנות.

קשה לי להבטיח שזה יקרה, אני עדיין מפחדת להתחייב.

אני גם יודעת שיש לי קווים אדומים שאותם אני לא מוכנה ולא רוצה לחצות.

ואני רוצה, כל כך רוצה.

לזרוח, להבריק, להצליח. לא בגדול, לא בענק, לא לשנות את העולם.

אבל לדעת, פעם אחת לדעת, שמימשתי את הפוטנציאל שלי.