מאחורי הצלילים

בערך בגיל 8, (חשבתי שפחות, בדיקה מדוייקת של השנים הוכיחה לי שטעיתי), אמא שלי הייתה פעילה לתקופה קצרה ב"נשים בשחור".

לרוב ההפגנות שהן עשו, מול נהגים מקללים בצומת של הכביש הראשי, היא לא לקחה אותי. בכל זאת, ילדה קטנה.

אבל לאחת, חשובה, כן.

היינו ליד בית כלא.

תוך כדי ההפגנה, אמא שלי לקחה אותי קרוב יותר לגדר. מאחוריה ראיתי איש, לא צעיר במיוחד, יושב ליד שולחן פיקניק, ומשוחח עם עוד שניים שישבו מולו.

אמא התכופפה אלי, הצביעה עליו, ואמרה לי שבגללו אנחנו פה. שהוא נכלא כי הוא נלחם למען השלום, ואנחנו פה כדי לתמוך בו מבחוץ, כי אסור לנו להיכנס.

כמה דקות לאחר מכן, הוא סובב את הראש, הסתכל לנקודה בה עמדנו, חייך ונפנף לי לשלום. .

זה היה אייבי נתן.

אני כבר לא שמאלנית כמו שהייתי פעם.

חלק מהאידיאולוגיות התנפצו לי בפנים, חלק סתם הפכו להיות לא רלוונטיות. הבועה התל-אביבית תורמת את חלקה, ואני מתקשה לגייס כוחות למאבקים.

אבל הידיעה על מותו צובטת.

לפני כמעט חצי שנה, הזכירה לי הבלונדה את הסיפור הזה, כשכתבה על "קול השלום" . עכשיו, הלוח הקטן הזה הוא גם לזכרו.

בחיי שרציתי לכתוב פוסט מעט יותר משמח, אפילו לי כבר נמאס מהרוח המדוכדכת שנושבת מהכתיבה שלי בזמן האחרון. לא יצא.

בספטמבר יהיה דף חדש.