מאחורי הצלילים

בניגוד לפרקים הקודמים, זה לא הולך להיות כרונולוגית לחלוטין, כי אם כן, אני לא אסיים לעולם.

החודשיים וחצי האחרונים היו כל כך עמוסים בשינויים והתחדשויות ונפילות ונסיקות...

ובכל זאת?

אז עברתי לדירה החדשה, מסתגלת לאיטי, לא נמצאת שם יותר מדי בהתחלה, לבד לי.

ודווקא חזרנו להיות בקשר, ואפילו שכבנו, פעם אחת. ואני חוזרת לצאת, ולרקוד, לשיר, לבלות.

והקלה, הקלה עצומה, חופש. לנשום. לא להיות חייבת, לאף אחד.

ופתאום בחורה. וזה כיף, וסקסי, ועושה לי ממש טוב. ואין סרטים, ואין בלאגן.

ואז הוא מדבר איתי, רוצה שנחזור. ואני לא. וכאב לי שכואב לו, אבל לי היה טוב.

ועוד שבוע עובר, והוא מדבר שוב, ואומר את כל מה שרציתי לשמוע, שהוא אוהב, שהוא מצטער, שהוא מבין איפה הוא לא היה בסדר, שהוא מתגעגע, שהוא לא יכול לישון בלעדי... כל הדברים "הנכונים", כל מה שחיכיתי במשך חודשים לשמוע.

וכואב לי, אבל אני כבר לא שם, לא אוהבת. ושוב אמרתי לא. ושוב הכאבתי.

ואז הוא התנתק סופית, והיה קשה, אבל קל בו זמנית.

ועוד בחורה, ועוד אחת. ואני מגלה כמה פשוט יכול להיות קשר. כמה קל ונורמלי. ואיזה כיף זה לשמוע על בסיס יומיומי (כמעט) כמה אני יפה, ומושכת, ונהדרת. ואני אפילו קצת מתחילה להאמין...

והוא נסע לתאילנד, לחודש. ובמקרה מצאתי את הבלוג שלו, וכמובן שקראתי, והיו דברים ששברו לי את הלב, וכאלו שהכעיסו אותי, וכאלו שהעלו דמעה בזווית העין.

ואצל ההורים בפסח, אני קוראת את מכתב הפרידה שהוא כתב למשפחה שלי, ובוכה. מעבר לזה שהתרגשתי לראות כמה הוא אהב/אוהב את המשפחה שלי, שהפכה ב-3 שנים האלו גם לשלו, היה לי עצוב לקרוא בין השורות כמה הוא מצטער שהוא לא אמר את זה קודם. וכמה שרציתי לדבר איתו באותו רגע. פתאום הבנתי שתחושת החופש וההקלה סיחררה אותי כל כך שנאטמתי לכל דבר אחר.

הבנתי שאני עדיין אוהבת, למרות הכל. אוהבת אחרת, אוהבת פחות, אבל אוהבת, ומתגעגעת.

והוא עוד היה צריך משהו ממני כשהוא היה בתאילנד, אז דיברנו בטלפון ובמסנג'ר. ורכבת ההרים חידשה את פעילותה.

בין תהומות הדיכדוך לסיבובי התהיות. בין הטירוף לשקט. בלאגן.

ובסוף אני מבינה, שאני מתגעגעת, אבל לא אליו. מתגעגת לחיבוק, לביחד. ונרגעת.

ויום הזיכרון, והעצמאות. וללכת בדיזנגוף בפעם הראשונה אחרי שהוא חזר, עם גוף מתוח, לב הולם וחוסר אונים שכזה - אני יודעת שזה טיפשי ועדיין אני בסטרס.

ותספורת, ואנחנו נפגשים בפעם הראשונה. ויום למחרת נפגשים שוב (בחנות, אלא איפה?) ובאופן די ספונטני, אני מדברת. מספרת על מה שקראתי, ועל איך שהרגשתי, ומה קורה איתי עכשיו.

ויש שינוי, בו. הוא נראה אחרת, מדבר אחרת, ועדיין...

הוא כותב פוסט אחרון בבלוג שקראתי, שכולו מופנה אלי. ושוב, כמה הוא מצטער, ואיך הוא היה עושה דברים אחרת. אבל בסוף יש סוג של השלמה. נראה לי שעכשיו, אולי זה באמת נגמר.

3 חודשים.

7 ימים.

בפוסט האחרון, הוא כתב את המילים של זה. ואני מסיימת עם זה, דווקא בגלל האירוניה. שהיינו ביחד, זאת הייתי אני. שנפרדנו, זה היה הוא.

בשיחה האחרונה אמרתי לו (אחרי שהוא שאל) שאני לא מאושרת, אבל שטוב לי.

האושר יגיע.

 הקדמה:

רוב הקטע הנ"ל נכתב יום שלישי, בשיא של עצבים ואי שקט.

לשמחתי ההקדמה כבר לא רלוונטית. אני משאירה אותה כתזכורת בשבילי. לפעמים טוב לי לראות את הנפילות שלי, בעיקר כדי להעריך את המקום בו אני נמצאת עכשיו. 

נגמר החופש... נגמר החג... אלו מאיתנו שהקפידו לא לאכול חמץ בשבוע האחרון יכולים כבר לגשת לסופר ולקנות את הבגט הראשון שיוצא מהתנור.

שנתיים עשיתי את זה. לפניו, מעולם לא חשבתי לא לאכול חמץ בפסח, נראה לי לא רלוונטי. ואז עברנו לגור ביחד, וזה היה לו חשוב, אז שמרתי. ובאמת יש משהו מיוחד בהבדל בין ימי החג וחול המועד לבין ימים רגילים, ואין ספק שבגט טרי עם חמאה וגבינה צהובה או אבוקדו, הוא תענוג שמוכפל פי כמה אם שבוע שלם לפניו אוכלים רק מצות...

בכלל יצא לי לחשוב עליו הרבה החג.

שנתיים הוא היה איתי בסדר אצל ההורים בקבוץ. שנתיים עברנו את חול המועד ביחד. חצאי ימים בעבודה, משחקי מחשב, חופש שקט כזה ורגוע.

היינו ביחד שנתיים ו-9 חודשים. כמעט שלוש שנים.

ובחג הזה הוא נסע. ודווקא עכשיו אני לא מפסיקה להתגעגע.

אהלן מבט לאחור:

אני בת"א 4 חודשים בסה"כ, צעירה טרייה אחרי צבא, מחפשת, בולעת את העיר. מגלה חנות ספרים משומשים ליד הבית, בעלים מקסים, מבחר עשיר של מה שאני אוהבת לקרוא, והמון חבר'ה צעירים שמסבירים לי פנים. ובלי שהרגשתי הפכתי חלק. והוא היה שם, קצת פחות נוכח בהתחלה, קצת יותר אח"כ שעבר לת"א. ואז התחלנו להיות ידידים. והתחלתי להגיע אליו לדירה כדי לראות טלוויזיה (לי לא היה). ויצאנו לסרט (אני, הוא ועוד 4 ידידים שלו...), וישבנו לקפה פעם-פעמיים, והוא היה מקסים, ומצחיק, ובכלל לא הטיפוס שלי, אז מי חשב...

ואז... יום שלישי, 12 בצהריים, אני באמצע העבודה, הטירוף הרגיל של טלפונים ואנשים. נכנס שליח, מושיט לי ורד וחבילת מתנה ונעלם עוד לפני שאני מצליחה לחשוב על זה שצריך לתת לו טיפ... רועדת כולי אני פותחת את המתנה, מתגלה ספר שחמדתי ולא רכשתי לעצמי, עם פתק צנוע - "סיפרת שהתפנה לך מקום במדף, חשבתי שתשמחי למלא אותו"

באותו ערב באתי לראות טלוויזיה כרגיל, והוא ליווה אותי אח"כ הביתה. כששאלתי למה, הוא הפתיע וסיפר לי שהוא כבר חולם עלי חצי שנה. וכולם גם יודעים... הייתי המומה. חצי שנה הוא הסתכל, חיכה בסבלנות, שמע אותי מדברת (סביר להניח) על בחורים אחרים, ושתק. וככה זה התחיל בהפתעה גדולה, רומנטית ומקסימה.

שלושה ימים אח"כ הוא כבר אמר לי שהוא אוהב אותי. אני הייתי צריכה עוד שבועיים לפני שהסכמתי להודות בכך בפני עצמי ואז בפניו.

וידענו שזה "זה". לשנינו זאת הייתה האהבה הגדולה שלנו. הקשר הכי משמעותי והכי ארוך.

עברנו לגור ביחד אחרי 4 חודשים. תכננו את הבית בקיסריה (שאיפות גדולות, נו אז), את השמות לילדים. ביומולדת שלו הוא פגש את המשפחה שלי. בראש השנה פגשתי את המשפחה שלו. אידיליה.

ונראינו זוג מושלם מבחוץ. משלימים אחד את השני. אני עם הרגש, הוא עם השכל.

ומה קרה?

בראיה לאחור מהמקום שבו אני נמצאת כרגע, אני יכולה לראות את הסדקים הראשונים כבר לפני יותר משנה. הוא עבר ניתוח רציני וקשה עם תקופת החלמה ממושכת. ואני, באופן הטבעי ביותר בעולם מבחינתי, הייתי לחלוטין בשבילו. וזה היה סוג של סוף של תהליך שהתרחש בזוגיות שלנו - הוא צריך ואני משתנה. לאט לאט נעלמו לי דברים (עוד לפני, שוב, זה היה תהליך) - הפסקתי לשיר במקהלה שלי, לא נסעתי לקיבוץ, עזבתי את הארגון שבו סייעתי. הייתי איתו. ועשיתי את הדברים שלנו, בזוגיות שלנו, כמעט לא היה "שלי" (גם לא בשבילו), היה "שלנו".

ואחרי הניתוח, וההחלמה, ופתאום היינו רק שנינו בדירה (עד אז גרנו עם שותפה). והתחילו מריבות טיפשיות, שסופן היה ידוע מראש. (אני בוכה ומתנצלת ומבטיחה לשנות, הוא כועס וצועק, ואז נשבר מול הדמעות, מחבק ועובר הלאה). והתחלתי לשקר. אם אכלתי שוקולד למרות הדיאטה, לא סיפרתי. אם שתיתי קפה או אכלתי יוגורט, למרות שאני רגישה ללקטוז, לא סיפרתי. אם הוא לא היה בבית ואני הייתי אמורה ללמוד ולא עשיתי, אז שיקרתי. הסתרתי מפגשים עם חברות, הוצאות כספיות. ועוד עשרות דברים. כל מקום בו ידעתי שאני לא אהיה כמו שהוא רוצה שאני אהיה, שיקרתי.

שני דברים חשובים: לא בגדתי, מעולם. אפילו לא הייתי קרובה לשם.

דבר שני - זה משהו שהצלחתי לראות רק אחרי הפרידה. לא ראיתי את השקרים האלו אז. פשוט חייתי אותם.

ובקיץ הייתי במילואים (כן, אני עושה מילואים, עשיתי במלחמה, חודש שלם, בטבריה, בפיקוד העורף). והיה קשה, והוא פתאום אוהב פחות, ונמשך פחות, וקשה. ולא יכולתי לחשוב עלי בלעדיו. ושוב היינו במקומות בהם אני מבטיחה הכל כדי שהוא ישאר. ומריבות יומיומיות כמעט, ודמעות. ועדיין - אהבה ענקית, ורגעי חסד, שאמנם פחתו אבל עדיין היו.

ויום אחד משהו נשבר. מריבה אחת יותר מידי. ואמרנו (שנינו) שאי אפשר ככה. ויום למחרת, אחרי שיחה עם אחי, ארזתי תיק ונסעתי לסופ"ש. לבד.

הוא בכה כ"כ שהלכתי. נשבר לגמרי. מעולם לא ראיתי אותו ככה. דיברנו באותו סופ"ש. ודיברתי עם הרבה אנשים מסביב. ובסוף חזרתי. והלכנו ליעוץ.

שבאנו לפגישה הראשונה, אמרנו מראש, שאנחנו פשוט רוצים תשובה - אם שווה להילחם בשביל זה, או שדי. והיא הבטיחה שנמצא תשובות.

ואכן מצאנו. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. פתאום דיברנו יותר, גם בבית. לא רבנו. בילינו זמן משותף. השקט של עין הסערה. ואז התחילו לצוף הבעיות. הוא לא מרגיש את האהבה יותר. לא נמשך. אכפת לו ממני, אפילו מאוד. אבל לא כאהוב.

וזה כאב, אז כדי להרגיע את הכאב, הרדמתי גם אני את האהבה. לא נתתי לעצמי להרגיש אותה.  ונפרדנו. בהסכמה הדדית, במהלך הפגישה ה-7 אצל הפסיכולוגית. ואמרנו שנישאר חברים טובים. והמשכנו לגור ביחד עד שאני אסיים את המבחנים.

יצא יותר ארוך ממה שתכננתי.... (לא שתכננתי בכלל לכתוב את זה) ההמשך יבוא.

בינתיים, רק שיר קטן, של השותפה הראשונה שלי בת"א, בחורה נהדרת, יוצרת מוכשרת ומדהימה בטירוף.

http://stage.co.il:8000/content/maayanhirschbain373379.pls

זה שיר שאני עוד זוכרת שהיא עבדה עליו שגרנו ביחד. אהבתי אותו אז. היום, הוא כ"כ מחובר למציאות שלי שזה מפחיד.

תהנו.

ואם כבר אז כבר - קצת פרסום חינם לא הרג אף אחד

מבטיחה שיהיה שווה