מאחורי הצלילים

עמיתה לעבודה עם

דמעות מוכרות על פניה הריקים,

וכאב על זה שכבר אינו.

אני מציעה את הנחמה הפעוטה שבזמן החולף –

אתמול,

כשראיתי אותו,

חייכתי אליו.

בשלווה יציבה.

יודעת שפרפרי הלב מתעופפים בקצה השני של החדר.

מאוחר. ממש מאוחר. ואני הרי צריכה לקום כל כך מוקדם.

לשטוף מעלי את בלהת הלילה, את רסיסי החלומות המטעים ולהכין את עצמי לקראת יום חדש.

אבל לא. לא היום. לא הלילה בעצם.

כי אני מתגעגעת.

כי אתה רץ לי בחלומות כבר יומיים. מופיע לרגע, זורק מילה, משפט, מתרגז, ונעלם.

למה אתה שם, למה עכשיו? מה אתה מנסה להגיד לי?

כי  במבט חטוף מדי בעיניים אדומות מדי, מחוסר שינה, ומעודף אלכוהול, אני רואה אותך.

עליתי הביתה, התפשטתי לבד.

מול המראה, הורדתי גופיה אדומה וג'ינס הדוקים. היה לי מחשוף מרשים. כזה שנהנים ממנו.

גם את החזייה השחורה הורדתי לבד.

היד כבר הושטה לטלפון, האצבעות כמעט וחייגו.

אני לא אבכה בגללך. לא היום. לא אחרי שהצלחתי לעבור יותר מ-3 ימים בלי לבכות.

בחילה מערבוב של אנשים. בחילה מעודף רגשות שלא מצליחים למצוא חלון.

ניסיתי להתרחק, אפילו נסעתי להורים. ועדיין חלמתי בלילה עליו, עדיין ב-6 בבוקר שהתעוררתי רציתי לחבק אותך.

אתה רץ לי בחלומות,

את קיימת בכל נשיקה.

אתה מהווה שלט עצור לכל רגש תועה.

את גורמת לי להסתכל בפיכחון על כל יד מושטת.

אתה כבר חצי שנה לא שלי.

את אף פעם לא היית.

איתך היה בהיר ונקי.

איתך היה מעושן וכבד.

אותך אהבתי.

אותך, עדיין.