מאחורי הצלילים

לעמוד בכביש בצפירה. בפעם הראשונה (איחרנו ב-10 דקות. פקקים ארורים)

יום הזיכרון בקיבוץ. עם ההורים, והאחים, והאחיינים. כמו כל שנה. ואיתה. בפעם הראשונה. (פעם ראשונה בכלל שהיה איתי עוד מישהו/י אצל ההורים ביום הזה. גם שהייתי איתו, תמיד נסעתי לבד)

סופר בטבריה, בערב חג, בפעם הראשונה. (והאחרונה. אלוהים, כמה שזאת הייתה חוויה לא רצויה)

לפגוש את החבורה הארגנטינאית שלה. בפעם הראשונה. (כשזאת גם הפעם הראשונה שהם פוגשים בת-זוג שלה, הם בכלל גילו עליי רק יומיים קודם...)

עישון נרגילה. בפעם הראשונה. (כן אני יודעת, אני הקיבוצניקית הכי בלאי שיש)

טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. בטלוויזיה. בפעם הראשונה. (בקיבוץ תמיד יש טקס בערב. את מי זה מעניין להישאר לראות טלוויזיה בבית?)

מנגל ביום העצמאות. בפעם הראשונה. (אמא שלי צמחונית כבר 25 שנה ושונאת ריח של עשן וגחלים. אצלנו בבית ביום העצמאות אוכלים במקסימום שניצלים מחדר האוכל. או פסטה)

ביקור בשמורת החולה. בפעם הראשונה (מאז גיל 5. כלום לא השתנה, עדיין יפה יפה ומלא צבים)

ערב בנות עם דיבורים על הילדים, במקום על בחורים. בפעם הראשונה (בעצם... דיברנו גם על בחורים, בעיקר על הבחורים שנשארו עם הילדים והכלים בבית...)

לחזור הביתה באוטו שלה. לא להיות תלויה באף אחד אחר בשעת החזרה. בפעם הראשונה. (בלי פקקים, בלי עצבים. תענוג צרוף של נסיעה)

יום עצמאות אחר. בפעם הראשונה.*

מִסְתַּמֵּן כִּי הַחַמְסִין הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּחַ אוֹתִי לַֹתּוּר אַחַר מִיטוֹת זָרוֹת.

בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה עָקַץ אוֹתִי יַתּוּש הַבְּדִידוּת

הַשָּׁנָה, חֻלְדָּה כָּרְסְמָנִית הֵעִירָה אוֹתָנוּ בַּלַּיְלָה מַטְעֶה.

בספות ישנות עם כריות חדשות, ברצפת עץ חורקת,

בסירים משומשים יותר ופחות,

בכלים בכיור.

בארון בצבע שונה, בשטיח קצת מאובק.

בנרות בכל גודל וצבע, ברווחים במעמד הדיסקים.

בספרים דחוסים מעורבבים, ביין שפוך על שולחן, בהישענות לאחור על כריות המיטה.

בנשיקות בוקר טוב קטנות על התנוך.

במחשב משותף, בשולחן מבולגן, בריח סיגריות גם בחדר השינה.

במפתחות זרוקים, בתמונות משתלבות, באלבומים שמנים עמוסים.

בפתיחת כפתור המכנס, בהורדת החולצה, בנעלי בית דהויות.

בקולבים צפופים, בניירות מתרוצצים.

בשיער נוטף אחרי מקלחת, בארוחת ערב פשוטה.

ברגליים מורמות, בחיוך פשוט, במגע.

יש לנו בית.