מאחורי הצלילים

לפני שיצאתי מהבית, עטיתי על עצמי, בשלווה מטעה, חוטיני, גרבונים מעוטרי תחרה ושמלה שחורה חשופת גב.

התאפרתי בקפידה מרובה, נזהרת בכל משיכת צבע.

אספתי את השיער בזהירות, ממקמת כל שערה במקומה הנכון. פעמים מיישרת, פעמים מסלסלת. מתאימה כל קווצה חופשית למקומה הראוי.

את הכובע הידקתי למקום בסיכות, שלא יזוז.

ענדתי שרשרת פנינים ארוכה וצמיד כבד על כפפות סטן בוהקות.

מתז בושם כבד וצעיף נוצות מתנפנף השלימו את החזרה בזמן.

ברחוב פסעתי בקצב הצ'רלסטון, הרשיתי לעצמי לפלרטט בחופשיות שנות ה-20 עם נהג המונית.

מחוץ לבאר, שבו ידעתי שלא יושמעו שירי קברט מעושנים, שאפתי עמוקות וצללתי לתוך עולם אחר.

באותו עולם, חייכתי כל הזמן דרך עיניים מצועפות ושתיתי מרטיני בכוס משולשת מוחזקת בעדינות.

באותו עולם, שהיה סמיך מעשן סיגריות, מצאתי בעצמי אומץ להסיר את המסכה.

באותו עולם, כשהיא שאלה אם היא יכולה לנשק אותי, אמרתי כן.

(פורים 2007)

בחלומות שלי אני ממשיכה לעבור בתים.

כמעט בכל לילה אני מגיעה לבית חדש, גדול יותר, עמוס יותר, מלא באנשים אחרים. גברים רודפים אחרי בכל אחד מהם. אני מתחמקת בקושי וגונבת ממנה נשיקה בחדר אחורי, לוחשת בשקט שהתאהבתי בה מהרגע הראשון, ויוצאת על קצות האצבעות לחדר השינה בו מחכה לי כבר המחזר הבא. במרפסת אני מנהלת שיחת טלפון טעונה ואמוציונאלית, כזאת שחונקת לי את הגרון. הדמעות וחוסר האונים מטשטשים אותי. אני לא מצליחה לענות. כשאני יוצאת החוצה אני חייבת לדלג מעל כמויות מים עצומות, והמדריכה מסבירה לי, בשפה שאני בכלל לא מבינה, שאת האיים האלו אני חייבת לשרוד כדי להמשיך. אז אני קורעת את הבגדים כדי שיהיה קל יותר וקופצת, ונופלת. נשרטת מהסלעים ופוצעת את כפות הידיים על החבלים שלא ממש מצליחים להחזיק אותי.

בסוף, כשאני חוזרת לסלון, היא נשואה לעוד מישהו, ובהיריון. אחרי הלידה, היא מחייכת בעייפות, מחזיקה לי את היד ונשענת לאחור על מיטת בית חולים ירקרקה. אני מסדרת את השיער המזיע ומחייכת אליה חזרה.

במציאות, שפשוטה הרבה יותר, אני מתעוררת בבוקר לתוך החיבוק איתו הלכתי לישון. אני פוקחת עיניים לאט, נושמת אותה עמוק ומתחילה עוד יום.

מאוחר. ממש מאוחר. ואני הרי צריכה לקום כל כך מוקדם.

לשטוף מעלי את בלהת הלילה, את רסיסי החלומות המטעים ולהכין את עצמי לקראת יום חדש.

אבל לא. לא היום. לא הלילה בעצם.

כי אני מתגעגעת.

כי אתה רץ לי בחלומות כבר יומיים. מופיע לרגע, זורק מילה, משפט, מתרגז, ונעלם.

למה אתה שם, למה עכשיו? מה אתה מנסה להגיד לי?

כי  במבט חטוף מדי בעיניים אדומות מדי, מחוסר שינה, ומעודף אלכוהול, אני רואה אותך.

עליתי הביתה, התפשטתי לבד.

מול המראה, הורדתי גופיה אדומה וג'ינס הדוקים. היה לי מחשוף מרשים. כזה שנהנים ממנו.

גם את החזייה השחורה הורדתי לבד.

היד כבר הושטה לטלפון, האצבעות כמעט וחייגו.

אני לא אבכה בגללך. לא היום. לא אחרי שהצלחתי לעבור יותר מ-3 ימים בלי לבכות.

בחילה מערבוב של אנשים. בחילה מעודף רגשות שלא מצליחים למצוא חלון.

ניסיתי להתרחק, אפילו נסעתי להורים. ועדיין חלמתי בלילה עליו, עדיין ב-6 בבוקר שהתעוררתי רציתי לחבק אותך.

אתה רץ לי בחלומות,

את קיימת בכל נשיקה.

אתה מהווה שלט עצור לכל רגש תועה.

את גורמת לי להסתכל בפיכחון על כל יד מושטת.

אתה כבר חצי שנה לא שלי.

את אף פעם לא היית.

איתך היה בהיר ונקי.

איתך היה מעושן וכבד.

אותך אהבתי.

אותך, עדיין.