מאחורי הצלילים

פתאום בתוך החיבוק המוכר אני צריכה לבכות. אני לא מצליחה לעצור את המחנק הזה שעולה לי מהגרון ומרעיד לי את השפתיים. אני מודיעה מראש, שלא יהיו דרמות סביב זה. "אני צריכה לבכות קצת עכשיו". אבל אחרי כמה דקות של התייפחות שקטה אני נחנקת. וכמעט צעקה נקרעת דרך הצלעות שלי. אני צריכה לנשום, והריאות פתאום כואבות והסרעפת לא מצליחה להחזיק לי את האוויר. ורעל מחלחל לי למחשבות, שלא מגיע לי, לא מגיע, לא מגיע. הנה, ממש עכשיו, הנה המסכה שלי נסדקת, נופלת, נושרת, מתפוררת.

ואני לא לבד לשנייה. יד חמה מלטפת את הגב, זרועות בטוחות מחזירות לתוך חיבוק, אצבעות עדינות מרגיעות בשקט לחיים שטופות דמעות.

והשמיכה מכסה ברוך, והכרית נכנעת, והחיוך חוזר. נשיקות ממירות את טיפות הרוע מסביבי לכדי גשם מרווה.

תמיד אהבתי

להמשיך ולפרום קצות חוטים משתלשלים.

למשוך ולמשוך עד שמעצמם יתנתקו.

היום אני לוקחת מספריים, ובמשיכה חדה מודיעה

שהחוט המתוח ממני אליך

נגמר.

סיביו השזורים מכעס ועצב נמוגו מזמן,

רק געגוע עמום ושרידי עקשנות התפתלו עוד בינינו.

ועכשיו, כבר לא.

לא בזעם אני חותכת, וללא התנצלות.

בראיה צלולה ובראש זקוף, אני אומרת;

אתה, משוחרר ממני.

ואני,

חופשייה.