מאוחר. ממש מאוחר. ואני הרי צריכה לקום כל כך מוקדם.

לשטוף מעלי את בלהת הלילה, את רסיסי החלומות המטעים ולהכין את עצמי לקראת יום חדש.

אבל לא. לא היום. לא הלילה בעצם.

כי אני מתגעגעת.

כי אתה רץ לי בחלומות כבר יומיים. מופיע לרגע, זורק מילה, משפט, מתרגז, ונעלם.

למה אתה שם, למה עכשיו? מה אתה מנסה להגיד לי?

כי  במבט חטוף מדי בעיניים אדומות מדי, מחוסר שינה, ומעודף אלכוהול, אני רואה אותך.

עליתי הביתה, התפשטתי לבד.

מול המראה, הורדתי גופיה אדומה וג'ינס הדוקים. היה לי מחשוף מרשים. כזה שנהנים ממנו.

גם את החזייה השחורה הורדתי לבד.

היד כבר הושטה לטלפון, האצבעות כמעט וחייגו.

אני לא אבכה בגללך. לא היום. לא אחרי שהצלחתי לעבור יותר מ-3 ימים בלי לבכות.

בחילה מערבוב של אנשים. בחילה מעודף רגשות שלא מצליחים למצוא חלון.

ניסיתי להתרחק, אפילו נסעתי להורים. ועדיין חלמתי בלילה עליו, עדיין ב-6 בבוקר שהתעוררתי רציתי לחבק אותך.

אתה רץ לי בחלומות,

את קיימת בכל נשיקה.

אתה מהווה שלט עצור לכל רגש תועה.

את גורמת לי להסתכל בפיכחון על כל יד מושטת.

אתה כבר חצי שנה לא שלי.

את אף פעם לא היית.

איתך היה בהיר ונקי.

איתך היה מעושן וכבד.

אותך אהבתי.

אותך, עדיין.

קריסה מוחלטת מסביבי, הכל מתערבל.

אין שום סימן לסדר הישן שהקיף אותי פעם, לא כל כך מזמן.

ידעתי אז לאן אני הולכת, היה לי ברור, מואר.

לא בהכרח חלק וקל, אבל ידוע.

ועכשיו אין מסביבי שום תבנית, שום בהירות.

צללים מתעתעים, כאוס רנדומלי.

אנטרופיה בהתגלמותה.

צירופי המקרים אקראים לחלוטין ולא מרמזים דבר,

העננים לא יוצרים תמונה בשמיים,

לכוכבים אין דמות.

מי שמביטה בי מבעד למראה לא מזהה אותי.

שאיפה, נשיפה,

כוס קפה

וסיגריה.

לא פותר שום דבר, אבל ממסך לשנייה.