מאחורי הצלילים

לעמוד בכביש בצפירה. בפעם הראשונה (איחרנו ב-10 דקות. פקקים ארורים)

יום הזיכרון בקיבוץ. עם ההורים, והאחים, והאחיינים. כמו כל שנה. ואיתה. בפעם הראשונה. (פעם ראשונה בכלל שהיה איתי עוד מישהו/י אצל ההורים ביום הזה. גם שהייתי איתו, תמיד נסעתי לבד)

סופר בטבריה, בערב חג, בפעם הראשונה. (והאחרונה. אלוהים, כמה שזאת הייתה חוויה לא רצויה)

לפגוש את החבורה הארגנטינאית שלה. בפעם הראשונה. (כשזאת גם הפעם הראשונה שהם פוגשים בת-זוג שלה, הם בכלל גילו עליי רק יומיים קודם...)

עישון נרגילה. בפעם הראשונה. (כן אני יודעת, אני הקיבוצניקית הכי בלאי שיש)

טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. בטלוויזיה. בפעם הראשונה. (בקיבוץ תמיד יש טקס בערב. את מי זה מעניין להישאר לראות טלוויזיה בבית?)

מנגל ביום העצמאות. בפעם הראשונה. (אמא שלי צמחונית כבר 25 שנה ושונאת ריח של עשן וגחלים. אצלנו בבית ביום העצמאות אוכלים במקסימום שניצלים מחדר האוכל. או פסטה)

ביקור בשמורת החולה. בפעם הראשונה (מאז גיל 5. כלום לא השתנה, עדיין יפה יפה ומלא צבים)

ערב בנות עם דיבורים על הילדים, במקום על בחורים. בפעם הראשונה (בעצם... דיברנו גם על בחורים, בעיקר על הבחורים שנשארו עם הילדים והכלים בבית...)

לחזור הביתה באוטו שלה. לא להיות תלויה באף אחד אחר בשעת החזרה. בפעם הראשונה. (בלי פקקים, בלי עצבים. תענוג צרוף של נסיעה)

יום עצמאות אחר. בפעם הראשונה.*

יום אחד, את מבינה, שאת ממש רוצה לשיר.

קצת זמן אחר כך את כבר עומדת על במה.

יום אחד, תוך כדי הליכה, את מחברת שיר בראש.

ביום אחר, את פוקחת עיניים אחרי סערת חלומות.

יום אחד, אחרי שיחות מרובות, מתברר לך שאת מתגעגעת, עדיין.

פעם אחרת, כבר נדמה לך שלא.

לפעמים את מנסה לנהל שיחות שלמות, אבל זה פשוט לא מצליח. וערב אחד, את נכבשת בריקוד.

יום אחד, את פשוט מחליטה להבריז.

לילה אחד, ממש מאוחר, קשה לך ללכת לישון. כמה לילות אחר כך, את מנסה שוב להיזכר.

בוקר אחד, את מתעוררת ליד ים טורקיז. נהנית מהשקט.

יום אחד, בזמן הכי לא צפוי, את מבינה שאת מאוהבת. ויום אחד, גם אומרים לך שזה לא ילך

אחר כך בעצם, מחליטים שכן. ואז את גם מבינה: את מאושרת.

בוקר אחד, את מתעוררת במיטה מוכרת, בבית חדש

יום אחד את נזכרת. היי, עברה שנה.

לפני שיצאתי מהבית, עטיתי על עצמי, בשלווה מטעה, חוטיני, גרבונים מעוטרי תחרה ושמלה שחורה חשופת גב.

התאפרתי בקפידה מרובה, נזהרת בכל משיכת צבע.

אספתי את השיער בזהירות, ממקמת כל שערה במקומה הנכון. פעמים מיישרת, פעמים מסלסלת. מתאימה כל קווצה חופשית למקומה הראוי.

את הכובע הידקתי למקום בסיכות, שלא יזוז.

ענדתי שרשרת פנינים ארוכה וצמיד כבד על כפפות סטן בוהקות.

מתז בושם כבד וצעיף נוצות מתנפנף השלימו את החזרה בזמן.

ברחוב פסעתי בקצב הצ'רלסטון, הרשיתי לעצמי לפלרטט בחופשיות שנות ה-20 עם נהג המונית.

מחוץ לבאר, שבו ידעתי שלא יושמעו שירי קברט מעושנים, שאפתי עמוקות וצללתי לתוך עולם אחר.

באותו עולם, חייכתי כל הזמן דרך עיניים מצועפות ושתיתי מרטיני בכוס משולשת מוחזקת בעדינות.

באותו עולם, שהיה סמיך מעשן סיגריות, מצאתי בעצמי אומץ להסיר את המסכה.

באותו עולם, כשהיא שאלה אם היא יכולה לנשק אותי, אמרתי כן.

(פורים 2007)