מאחורי הצלילים

לפני שיצאתי מהבית, עטיתי על עצמי, בשלווה מטעה, חוטיני, גרבונים מעוטרי תחרה ושמלה שחורה חשופת גב.

התאפרתי בקפידה מרובה, נזהרת בכל משיכת צבע.

אספתי את השיער בזהירות, ממקמת כל שערה במקומה הנכון. פעמים מיישרת, פעמים מסלסלת. מתאימה כל קווצה חופשית למקומה הראוי.

את הכובע הידקתי למקום בסיכות, שלא יזוז.

ענדתי שרשרת פנינים ארוכה וצמיד כבד על כפפות סטן בוהקות.

מתז בושם כבד וצעיף נוצות מתנפנף השלימו את החזרה בזמן.

ברחוב פסעתי בקצב הצ'רלסטון, הרשיתי לעצמי לפלרטט בחופשיות שנות ה-20 עם נהג המונית.

מחוץ לבאר, שבו ידעתי שלא יושמעו שירי קברט מעושנים, שאפתי עמוקות וצללתי לתוך עולם אחר.

באותו עולם, חייכתי כל הזמן דרך עיניים מצועפות ושתיתי מרטיני בכוס משולשת מוחזקת בעדינות.

באותו עולם, שהיה סמיך מעשן סיגריות, מצאתי בעצמי אומץ להסיר את המסכה.

באותו עולם, כשהיא שאלה אם היא יכולה לנשק אותי, אמרתי כן.

(פורים 2007)

פקיחת עיניים עצלה בדירת סטודיו.

משחקי אור על רצפת העץ.

קפה שכונתי,

נגיעות קטנות בין לבין.

פריקת ארגזים, מחשבות על עיצוב.

רשימות ברורות של פריטים נחוצים.

פגישות ארוכות וקצרות, ושלום – שלום ברחוב.

סקס של צהרי שבת.

זוגיות בשיאה,

נסיעה לאיקאה.

בחירות מושכלות של שולחן וארון.

ומכת מציאות נקלטת.

האמא לידך, הסתירה לילד,

את הבחורה שהרגע

נישקת.