מאחורי הצלילים

פקיחת עיניים עצלה בדירת סטודיו.

משחקי אור על רצפת העץ.

קפה שכונתי,

נגיעות קטנות בין לבין.

פריקת ארגזים, מחשבות על עיצוב.

רשימות ברורות של פריטים נחוצים.

פגישות ארוכות וקצרות, ושלום – שלום ברחוב.

סקס של צהרי שבת.

זוגיות בשיאה,

נסיעה לאיקאה.

בחירות מושכלות של שולחן וארון.

ומכת מציאות נקלטת.

האמא לידך, הסתירה לילד,

את הבחורה שהרגע

נישקת.

זה עדיין מופלא ממני.

העדינות שלך שאת ישנה, מתהפכת לידי, ונצמדת כדי לחבק, נשארת קרובה כל הלילה. מוחה בשקט שאני מתרחקת לרגע.

וזה עדיין מופלא ממני.

כמה שאת רכה בבוקר, עוד מעורסלת בשינה, את מבקשת שלא אלך. מחבקת בישנוניות. ואחרי נשיקה, ועוד אחת, ורק אחת אחרונה אני לוחשת לך שאני אוהבת, ואת עונה.

וזה עדיין מופלא ממני.

אני לא יכולה להוריד ממך את הידיים, אני חייבת לטעום אותך כל הזמן. ואת נושמת לי לתוך האוזן ואומרת שאת רוצה לזיין אותי, וכל מה שאני רוצה זה להכניס אלייך אצבעות ולהרגיש אותך סוחטת אותי וגומרת שוב, ושוב. ושוב.

וזה עדיין מופלא ממני.

את אומרת "זוגיות" ומתכוונת אלינו, את אומרת "אני אוהבת" וההמשך הוא "אותך". את כותבת, חצי שעה אחרי שנפרדנו, "כבר מותר להתגעגע?".

וזה עדיין מופלא ממני.

יש איזה חוט של חוסר אמון שזור בפחד מסביבנו.

אני עדיין מפחדת לשמוח מדי, להישאב מהר מדי, עמוק מדי. להיסחף לתוכך ולהעלם לעצמי.

את מחכה לרגע שבו אמעד ואכשל. לזמן שבו אבין שאני עושה טעות. לרגע ההוא, שאת יכולה לראות כל כך בבהירות, שבו גבר עלום פנים, גבוה ודק, עונד לי טבעת.

וזה עדיין מופלא ממני.

הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי,

עֲדַיִן הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִילִי הַקִּבּוּץ.

בּוֹחֶרֶת כּוֹכָב זוֹהֵר,

וּמְסַפֶּרֶת

לְסַבָּא בּוּמִי,

שֶׁהַיּוֹם, בְּשִׁעוּר טֶבַע

לָמַדְנוּ עַל

כַּלָּנִית