מאחורי הצלילים

לפני שבוע, בערך מתי שהעלתי את הפוסט הקודם, שדווקא כמעט ולא כלל תוכן, החלטתי ביני לבין עצמי שאני אנסה לכתוב כל יום. לא משנה מה. משהו קטן, משהו סתמי, פרוזה, שירה, כל דבר. העיקר לכתוב. העיקר להחזיר לאצבעות את התחושה.

ואכן כתבתי. רק לא כתבתי פוסטים.

במקום זה מצאתי את עצמי יושבת בערך 5 שעות ביום וכותבת עבודת פרה סמינריון. (בנוסף כמובן, לזמן שאני יושבת בעבודה מול המחשב)

[והאמת שגם כתבתי טיוטה אחת, ביום שבת בערב, אחרי שכתבתי כבר יותר מ-3500 מילים ביום. לא יצא משהו]

אני חושבת שאני באמת רוצה לחזור לכתוב. רק משום מה נדמה לי שאני לא ממש רוצה לחזור לכתוב בבלוג. אני רוצה לכתוב בלי להיות נתונה בהכרח לתגובות, לא בגלל שתגובות זה דבר רע, אלא בגלל שתגובות זה דבר מגביל. ברגע שאני יודעת שקוראים אותי, שמגיבים לי, שמתייחסים למה שאני כותבת, אני משנה את הכתיבה. אני מסגננת יותר, חושבת יותר, כותבת פחות רצוף, מפחדת מהתנסחויות קלישאתיות.

מצד שני, לכתוב במחברת, בלי שום מסגרת מסביב אף פעם לא עבד לי לאורך זמן. ולא שלא ניסיתי. אני חושבת שהתחלתי יומן אישי בערך 6 פעמים בחיי, במחברות שונות, כל פעם בעקבות אירוע אחר. בכל "יומן" שכזה יש בערך 4 עמודים, אולי. מזמן לזמן אני מעיינת בכל הקטעים שכתבתי פעם ושמרתי. חלקם מחייכים אותי, חלקם מעוררים בי נוסטלגיה, כמעט כולם מביכים אותי. וכמעט אף אחד מהם לא הייתי מפרסמת כמו שהוא. אין סיכוי.

אני רוצה מקום שהוא פתוח להתנסות מצד אחד, וקבוע מצד שני.

אולי אני רוצה יותר מדי.

אני יכולה לראות שהכתיבה בבלוג התחילה אצלי מתוך בדידות.

אחרי הפרידה, אחרי ריבאונד ראשון, בתוך בלאגנים אינספור עם עצמי, רציתי לדעת שיש מישהו ששומע אותי. רציתי לשמוע שיש עוד מישהו שמזדהה איתי. רציתי לחלוק רגשות עם עוד מישהו שאולי יהיה אכפת לו. וזה עבד. זה באמת עבד.

אבל עכשיו אני במקום אחר (ללא ספק גם בזכות הבלוגוספירה). ובמקום הזה, אותו צורך מיידי נחלש. הוא לא נעלם לחלוטין (עובדה שאני כותבת), אבל הוא חוזר לעיתים כ"כ נדירות, שקשה לשמור על רצף כתיבה רק בזכותו.

איכשהו נראה לי שאם אני רוצה לכתוב עכשיו, אני צריכה למצוא מניע אחר. פנימי יותר. כזה שפחות תלוי בתגובות חיצוניות.

לפני חודשיים סיימתי את הטיפול הפסיכולוגי. כלומר, לא סיימתי כי הגעתי לנקודת הגמר, אלא הפסקתי את הטיפול מתוך תחושת מיצוי מסוימת. ההרגשה הייתה שעכשיו אני צריכה לחיות, ולא לטפל בחיים שלי. (באופן אירוני משהו, הפגישה האחרונה הייתה יום אחרי הפיטורין-שלא-היו-פיטורין, ואולי היכולת שלי לעמוד מול העניין הזה בלי פאניקה, סצנות ואובר-דרמטיזציה, לפחות רוב הזמן, היא מה שהמחיש לי הכי בבירור עד כמה אני מוכנה "לצאת החוצה")

בכל מקרה, לקראת הפגישה האחרונה, חיפשתי משהו להביא לפסיכולוגית הנהדרת שלי שליוותה אותי בשנתיים האלו, על כל השינויים שהיו בהן.

אחרי מחשבה ארוכה החלטתי להביא לה ספר שירה. כי בזכותה התחלתי לכתוב, ובזכות התחלת הכתיבה התחלתי לכתוב שירים. והשירים האלו (שגם אותם הבאתי לה מודפסים במיוחד) הם הכי אני.

אז חיפשתי, ומצאתי את הספר "שפת אם" של מאיה קופרמן. באתר יש רק שיר אחד שלה, והוא לא מהספר, אבל הוא מעביר משהו מהקסם שיש בספר הקטן שלה.

נתקלתי בספר במקרה, במדף השירה הזנוח (יחסית) בחנות סטימצקי. לקח לי 5 דקות ו-3 שירים כדילהתאהב ולהבין שזה הספר שאני רוצה להביא לה (ושזה ספר שאני רוצה לעצמי, לתשומת לב ידידי ומכריי). כי זאת משוררת צעירה, כי זאת משוררת תל אביבית, כי היא כתבה אותי בדיוק יפה מנשוא. (אח"כ, בקריאה עמוקה יותר בבית, גם הסתבר לי שככל הנראה היא גם משוררת לסבית מה שהוסיף רלוונטיות לעניין)

ולמה אני מספרת את זה עכשיו?

כי זה בעצם מה שאני הכי רוצה לכתוב. שירים. מבין כל קטעי החיים והמחשבה שכתבתי בכמעט שנתיים האחרונות, את השירים שלי אני הכי אוהבת. גם את אלו שפחות מוצלחים בעיני. גם את אלו שהייתי משנה היום.

אני לא נפרדת. ולא סוגרת. ולא הולכת לשום מקום. עדיין קוראת, עדיין מגיבה, עדיין כאן.

רק תוהה לגבי הכתיבה. אני עושה את זה מדי פעם בפעם. יכול להיות שאני אפסיק לכתוב כאן בינתיים. שאני אנסה לעבור למחברת. יכול להיות שאני אכתוב רק טיוטות. יכול להיות שאני אכתוב ללא אפשרות תגובות. ויכול להיות שאני אכתוב כרגיל. והפוסט הזה ישאר כמזכרת לעוד פעם שבה תהיתי לָמָּה אני כותבת וְלְמָּה זה טוב.