לשעבר.
מאתמול, רשמית, אחרי 5 שנים ו-6 חודשים, אני כבר לא גרה בתל אביב.
המעבר, כמו כל מעבר דירה, היה מתיש, וארוך, ומפוצץ באדרנלין. עד לרגע שבו פשוט קרסנו.
ולא הכול הלך חלק לגמרי. כצפוי.
אבל הדירה מסודרת למדי, לפחות החלקים המרכזיים שלה (סלון, מטבח, חדר שינה ומקלחת). שני החדרים הנוספים, האמבטיה הגדולה וחדר השירות יחכו בסבלנות עוד כמה ימים. (כן, לא טעיתם, אכן דירת 4 חדרים. יש גם מרפסת ליער, מעלית וחניה פרטית)
כבר שבוע וחצי, מאותו רגע שבו הכרזנו רשמית על המעבר, אני מנסה לכתוב. על התחושות האמביוולנטיות מהמעבר, על התגובות הלא-מפרגנות מסביב, על החשש שלי משינויים, על היופי הרב בדירה החדשה, על המשמעויות של כל המהלך הזה מבחינתי. ומעל הכל, אני מנסה לכתוב, ולספר, שוב ושוב עד כמה אני אוהבת את תל אביב. העיר הזאת שהייתה לי לבית.
סיפרתי את זה כבר לא פעם. והבאתי שירים שמהללים את יופייה, וחינה, וקסמה.
ועדיין לא הצלחתי לפענח את הכישוף הזה, שמפעילים עלי ענני עשן האוטובוסים, המדרכות המלוכלכות, ההמולה הבלתי פוסקת.
השנה האחרונה הייתה בסימן התרחקות. מדירות בלב תל אביב הסוערת, התרחקתי לשכונה שקטה, עם בתים נמוכים ופתוחים לשמיים. הבית שיצרנו לנו שם הפך להיות המרכז, ונסיעה לרחובות הרועשים בהם גרתי בעבר הפכה להיות טיול לעולם זר מעט, אם כי עדיין אהוב.
ועכשיו?
אתמול בלילה אהובתי ישבה במרפסת, וקראה בהתלהבות "רואים כוכבים!".
היום בבוקר, כשקמנו עוד לפני השמש, הקשבנו לקולות הציפורים ולשקט.
החלון בחדר העבודה החדש, מציג תמונת נוף כמעט אירופית (לפחות עד בוא הקיץ החורך)
והסלון רחב ידיים,
והמטבח עצום בגודלו.
כבר לא מאוהבת בתל אביב. ההתלהבות דעכה מול שכר הדירה המטפס (כן, גם עכשיו, למרות ירידת המחירים לכאורה), מצוקת החנייה (שאפילו התחילה לצוץ בשכונה שלנו) ועבודות הכביש והבנייה הבלתי נגמרות.
ועדיין אוהבת את תל אביב. את המגוון שבה, את החופש שבה. את החיים שבה. העיר הזאת, נתנה לי כל כך הרבה הזדמנויות, כל כך הרבה מתנות, כל כך הרבה מעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
