מאחורי הצלילים

בלאגן...

הוא חוזר ביום ראשון. לא רוצה. רוצה שהשקט הזה ימשיך. לא רוצה לחשוב אם להתקשר, או לסמס או לדבר במסנג'ר.

לא רוצה לדאוג אם אני פתאום אפגוש אותו, או לחשוב פעמיים לפני שאני מסתובבת במקומות "שלו", לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה...

שביתה בנתב"ג מישהו?

כל כך הרבה תסריטים רצים לי בראש....

אולי זה יעשה לי קצת סדר בראש

אז איפה עצרתי?

אוקיי, נפרדנו, רשמית בלבד. ביומיים הראשונים אף אחד לא יודע. אנחנו עוד גרים ביחד, ישנים באותה מיטה, מתנשקים, מתחבקים, מדברים שעות על זה שנמשיך לרקוד ביחד, שנלך להצגות, לסרטים. (אפילו קבענו שאם אני אגיע לגיל 30 לבד, אז כן נתחתן וזהו...)

אחרי יומיים הבועה מתחילה להיסדק. אני מספרת לחברה ואז לעוד אחת ואז להורים ולמשפחה. ומתחילה לשמוע את אנחות ההקלה מסביב. כולם נורא מעודדים ותומכים ואומרים שזה מה שהיה צריך כבר לקרות. ואני? אני מתחילה להרגיש איזושהי הקלה קטנטונת, פיצית ממש.

(טוב, ידעתי שאת זה יהיה יותר קשה להוציא, אבל זה חלק, וחלק חשוב, והבטחתי- לעצמי בעיקר- לא להסתיר)

הזמן: יום שישי, שלושה ימים אחרי. מקום: המינרווה. סיבה: חברה טובה שמופיעה.

באתי עם חברה נוספת, ישבנו, היה נחמד. הופעה מוצלחת יחסית. זאת הייתה הפעם השנייה שהייתי שם. פעם קודמת, שבוע קודם, הייתי בשוק מהמבטים, וההתנהגות מסביב. הפעם אני כבר קצת יותר רגועה ובעיקר הרבה פחות בדיכאון. מה שכן, עדיין לא תפסתי ממש איפה אני נמצאת.

to make a long story short...

יצא שבלי כוונה התחלתי לכאורה עם מישהי. ביקשתי ממנה מסאז'. ודיברנו קצת, והזכרתי את זה שנפרדתי ממש עכשיו, והיא הפגינה המון סימפטיה ואמפתיה והייתה נורא אכפתית (כשלי כמובן, אין ממש מושג מה היא באמת רוצה...) ונתנה לי את הטלפון שלה, לקחה את כתובת המסנג'ר שלי והבטיחה להיות בקשר. סבבה. עוד חברה, למה לא.

ביום שבת אח"כ דיברנו במסנג'ר, ואז גם נפגשנו. וכל הזמן הזה לא סיפרתי לו. הסתרתי, אולי מתוך הרגל ואולי כי בכל זאת משהו היה לי מוזר.

למחרת היא כבר התחילה לאותת על כוונות רציניות יותר, אני קצת נבהלתי, אבל גם מאוד הוחמאתי וסוקרנתי, אז "זרמתי". והוא גילה בסופו של דבר. ולמרות שלא באמת קרה משהו ולמרות שכבר נפרדנו, הוא התייחס לזה כבגידה. והיו צעקות מצידו, ודמעות מצידי, ואחרי שעות הוא סלח, על תנאי. ובתוך כל זה עדיין לא סיפרתי על המסאז' (שאני ביקשתי כזכור), המשכתי להסתיר.

כמה ימים אח"כ הוא גילה הכל, דרך החברה שהייתה איתי. ואז כשהוא התעמת איתי על זה שהמשכתי לשקר, קלטתי את הדפוס המתמשך. ושיתפתי אותו. בכל השקרים של השנה הקודמת. ואז זה נשבר סופית. חוסר האמון שלו בי הפך להיות עמוק ומהותי. התדמית שלי מבחינתו, התנפצה.

כאב לו והוא הכאיב לי, והוא אמר שהוא לא רוצה קשר איתי יותר, ושהוא סופר את הימים עד שאני אצא מהדירה. (למזלי כבר מצאתי דירה ומיטה ויכולתי לעבור תוך שבוע)

אז היה שבוע קשה, מאוד. ישנתי בסלון, ארזתי את הדברים שלי. סגרנו את כל ענייני הלוגיסטיקה והכספים, אבל מעבר לזה לא תקשרנו בכלל. כלום.

ובכיתי, וכאבתי, אבל נורא בשקט, שאף אחד לא יידע, בטח לא הוא.

וסיפרתי, סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בחיי שהוצאתי את כל האמת החוצה. מול החברות ומול המשפחה ומול החברים המשותפים (לפחות אלו שהיו מוכנים להקשיב גם לי). עם המון פחד, והמון חששות, אבל עם החלטה נחושה – אני לא משקרת יותר. ואף אחד או אחת לא הפנה לי את הגב. כולם תמכו ואמרו שזה בסדר. שזה מותר. ושלא עשיתי שום פשע.

עזבתי את הדירה המשותפת סופית ביום שישי. הגעתי אחה"צ לשם, לסיים את האריזה ולחכות ל"מובילים" (שני ידידים יקרים). הוא היה בדירה, למרות שחשבתי (וקיוותי) שהוא לא יהיה. וסיכמנו את הנושא הכספי, ואז התחלתי לבכות. למרות שחשבתי שסיימתי עם הדמעות. בכיתי שעה וחצי בלי הפסקה. מולו.

והוא שאל אם אני רוצה חיבוק, וכמובן שרציתי, וזה רק הגביר את הבכי. בכיתי כמו שהוא בכה כשאני עזבתי אז. בלי שליטה, בלי יכולת להפסיק.

רק אחרי שהוא סוף סוף הלך נרגעתי.

ועברתי. וחשבתי שזהו. ושגם לא נהיה בקשר. הוא מצידו, חשב אחרת....