מאחורי הצלילים

וּפִתְאֹם, אֶתְמוֹל,

רֵיחַ וִיסְקִי מְעֻשָּׁן, מְפַלֵּחַ בִּי גַּל  תְּשׁוּקָה.

בְּדִיּוּק כְּמוֹ אָז.

מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה, בְּאוֹרוֹ הַמֻּקְדָּם מִדַּי שֶׁל הַבֹּקֶר;

לָחַשְׁתִּי לָךְ אֶת כֹּל סִפּוּר הַהַתְחָלָה עַד שֶׁנִּרְדַּמְתְּ.

בָּחִבּוּר הָרַךְ הַזֶּה, בֵּין תַּלְתַּלִים כֵּהִים,

הִתְאַמְתִּי אֶת קֶצֶב לִבִּי לְשֶלָך.

יום אחד, את מבינה, שאת ממש רוצה לשיר.

קצת זמן אחר כך את כבר עומדת על במה.

יום אחד, תוך כדי הליכה, את מחברת שיר בראש.

ביום אחר, את פוקחת עיניים אחרי סערת חלומות.

יום אחד, אחרי שיחות מרובות, מתברר לך שאת מתגעגעת, עדיין.

פעם אחרת, כבר נדמה לך שלא.

לפעמים את מנסה לנהל שיחות שלמות, אבל זה פשוט לא מצליח. וערב אחד, את נכבשת בריקוד.

יום אחד, את פשוט מחליטה להבריז.

לילה אחד, ממש מאוחר, קשה לך ללכת לישון. כמה לילות אחר כך, את מנסה שוב להיזכר.

בוקר אחד, את מתעוררת ליד ים טורקיז. נהנית מהשקט.

יום אחד, בזמן הכי לא צפוי, את מבינה שאת מאוהבת. ויום אחד, גם אומרים לך שזה לא ילך

אחר כך בעצם, מחליטים שכן. ואז את גם מבינה: את מאושרת.

בוקר אחד, את מתעוררת במיטה מוכרת, בבית חדש

יום אחד את נזכרת. היי, עברה שנה.

אֲנִי מְשַׁלֶּמֶת רִיבִּית נֶשֶׁךְ כְּפוּלָה

עַל אֶנֶרְגְּיָה קַדַּחְתָּנִית מִדַּי שֶׁשָׁפְעָה בִּי אֶתְמוֹל.

לַמְרוֹת שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהִתְמַקַּחְתִּי הֵיטֵב

שָׁכַחְתִּי לִקְרֹא אֶת הַשוּרוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת.

וְעַכְשָׁיו לוֹעַגִים לִי הַשְרִירִים הַתְּפוּסִים, הָעֵינַיִים הַאָדוּמוֹת, הַגָּרוֹן הַצּוֹרֵב

וּמַתְרִים בִּי שֶׁלֹּא לְהִתְפַּתּוֹת לְעִסְקָאוֹת בַּשֶּׁטַח.

שֶׁמָּחִיתִי, שֶזוּ לֹא אַשְׁמָתִי,

וְשֶבִּכְלָל לֹא תִּכְנַנְתִּי,

נִזְקֵפַה לְעֵבְרִי אֶצְבַּע הַמוּעָקָה בְּחוּמְרָה;

תִּיזָהַרִי לַךְ בַּפַּעַם הַבָּאָה.