10 שנים עברו מאז אותו קיץ.
אני מנסה להבין איך זה שלמרות שעבר כל כך הרבה זמן נדמה לי לפעמים שזה קרה שלשום.
חופש גדול, כיתה י', מחנה קיץ. נשמע רגיל, טריוויאלי, בנאלי אפילו. ההיפך הגמור.
6 שבועות שנחרטו בזיכרון. שהפכו את הנשמה.
קודם כל - 39 טינאג'רים אמריקאים (יהודים), 4 בני נוער ישראלים (דתי, דתייה, ושתי חילוניות קיבוצניקיות). יופי של "יחסי כוחות". הכרות עם עולם שונה וזר לחלוטין לשלי.
שנית, טיולים. המון. בכל מקום - הנגב, הגליל, ירושלים, תל אביב, מישור החוף. מעולם לא הכרתי את שבילי ישראל טוב יותר כמו באותו קיץ.
שלישית - אלוהים. מוזר לכתוב את זה ככה, אבל זאת המילה היחידה שמתקרבת בתיאורה לאמת. באותו קיץ התחלתי להכיר את האלוהים שלי. היהדות, שעד לאותה נקודה, הייתה בשבילי כמעט מיתוס, מקסימום שיעור היסטוריה, הפכה למוחשית.
תפילות, קבלת שבת, פרשת השבוע.
אמונה, קבלה, קהילה.
אני חושבת שזאת הנקודה המורכבת מכולם בהקשר הזה. הנושא שעליו הכי קשה לדבר ושאותו הכי קשה לי להסביר, לעצמי ולאחרים.
היו מגוון דעות ולכל דעה היה את המקום שלה, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילוניים. אפילו לאתאיזם ופאגניות היה מקום.
והכל היה נגיש. שום דבר לא הוסתר. שום דבר לא היה קדוש מכדי שידברו עליו ויתווכחו איתו וילמדו אותו.
ותפילה יכלה להיות ניגון של קרליבך, או כתובה כלשונה בסידור, או שיר של נעמי שמר.
ומתוך כך צמחה אצלי החשיבות שבקדושה. ההבנה שלמרות שאני לא דתיה, אני מאמינה באלוהים, ובעיקר באדם שנברא בצלם.
וזה גם היה מחנה קיץ של טינאג'רים (ועוד אמריקאים ברובם!), על כל המשתמע.
רכילות, וזוגות, שיגועים, שיחות עמוקות (ורדודות) עד ארבע לפנות בוקר, שירים, ריקודים, הווי קבוצתי, תמונות. "כיפים"
כמעט כל קיץ, בהזדמנויות כאלו ואחרות, קורה שאני עוצרת לרגע ונזכרת.
בטיפוס ספונטני באמצע הלילה הראשון, על גבעונת סלעים ליד בי"ס שדה הר הנגב, מבט על שביל החלב, מוקפת באנשים זרים.
בזריחה על הר ארדון - עזרא אוריון עומד מולנו עם הגב לשמש.
בתחרות הריצה המטורפת בעליה למונפורט.
בבכי מול הכותל בערב שישי בירושלים.
בטיול ברגלים יחפות על החוף של מעגן מיכאל.
במדריכים הנפלאים שלי - ג'וש, סמדר, שרית, חגי.
בהכרות הראשונה עם אהוד בנאי, עם גיטרה, ליד מדורה בלב מכתש רמון.
בקבלת שבת ראשונה עם ברטולד ברכט ושלמה גרוניך
יְהִי הַכֹּל שַׁיָּךְ לְכֹל שֶׁיּוּכַל לְהֵיטִיב עִמּוֹ:
הַיֶּלֶד - לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית, לְמַעַן יִגְדַּל,
הָעֲגָלָה - לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב, לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב
וְהָאֲדָמָה לַמַּשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם, לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.
בלילה חסר השינה האחרון, מלא בשיחות פרידה וסיכום, וכתיבה.
בפרידות הנרגשות (נו, אמריקאים) בשדה התעופה.
ברגע שבו דוב, גבוה, מחייך ונבוך עד אימה, אחרי חיבוק באמת אחרון, שנייה לפני המעבר בצ'ק אין, הוריד את התיק, שלף את הסידור האישי שלו ונתן לי – שיהיה לך, הוא אמר. שתזכרי, שתשמרי.
הסידור הקטן הכחול הזה יושב לי במדף הספרים עד היום, עבר איתי את כל מעברי הדירות מאז. את כל התלבטויות האמונה והדת. ונשאר.
הניסיונות הראשונים שלי בכתיבה היו שם. במסגרת סדנאות שונות, הניסיון הראשון שלי לכתוב "יומנסע". זה לא ממש הצליח, יש לציין, והפסיק באיזשהו שלב. אבל מה שכן נכתב, נשמר היטב. ונקרא עדיין לפעמים.
26/7/97. תחילת השבוע הרביעי בכלל והשבוע השני בגליל. האנרגיות שהקבוצה איבדה בזמן האחרון מתחילות לחזור לאט לאט. אני בכל אופן מרגישה מצוין. זה הבית שלי - כל עץ הוא חלק ממני. מהשורש העמוק ביותר ועד לעלה האחרון שנושר - כולם הם העצמות, השרירים והגידים שלי. למרות שממש אהבתי את המדבר ויכולתי ממש להיפתח שם, זה הבית שלי, זה המקום שאני אוהבת שאליו אני שייכת.
התמונות מאותו קיץ משמעותיות לא פחות מהכתב, ואפילו משמעותיות יותר. בעיקר בגלל התמונות שאין. אין תמונות שאני צילמתי, רק של אחרים. דווקא הייתה לי מצלמה, וצילמתי בלי הפסקה, אבל הייתה בה תקלה והפילמים (5 בערך...) לא נקלטו בכלל... ואת זה גיליתי רק בבית, בסוף.
אז יש תמונות, ויש גם הרבה תמונות שבהם רואים אותי. אבל אין את התמונות "שלי".
אולי זה עדיף ככה. הזכרונות שלי אמנם לא יהיו מדוייקים לעולם כמו צילום, אבל הם צבועים ברגשות שהמצלמה לא היתה יכולה לקלוט.
במסגרת פעילות הסיכום ביום האחרון, התבקשנו לכתוב מכתב לעצמנו. המדריכים אמרו לנו שהם יקחו את המכתבים שלנו וישלחו לנו אותם בהמשך השנה. 4 חודשים אח"כ, בנובמבר, המכתב הגיע בדואר. רעדתי מרוב התרגשות כל הדרך הביתה, התישבתי בסלון, ו"בלעתי" את המילים:
היי לבירינט!
היום היום האחרון של המחנה, ואני אמורה לכתוב לך מה אני רוצה לקחת יחד איתי. יש כל כך הרבה.... הלוואי והייתי יכולה לקחת את כולם יחד איתי, או להישאר איתם.
אני מקווה שלמרות הקשיים את מסוגלת להתמודד עם שאלות האמונה שלך בזכות הכלים שקיבלת מהתוכנית וממני.
אני רוצה לקחת איתי את כל החברויות האלו: טריש, בקה, קרוליין, ראיין, שרית, סמדר ושרון במיוחד.
אני מקווה שנהנית במפגש הבוגרים בסוכות בירושלים.
אני רוצה שכל מה שלמדתי פה עלי ועלייך ימשיך לחיות בתוכך, גם אם לא תמיד באופן גלוי.
בכל מקרה אני בטוחה שיצאת מן הקיץ הזה עשירה יותר (בנפש) ובטוח מאושרת יותר.
אני מקווה שהיומן עם הפתקים מכולם עוזר לך ברגעים קשים, כמו שהוא כל כך עזר לי ושימח אותי.
אני מקווה שהחברות שלך מבינות אותך ןאת מה שעבר עלייך.
אני מקווה שמה שעברת פה עוזר לך להחליט בכל החלטה (קטנה או גדולה) שאת צריכה לעשות.
והכי חשוב אני מקווה שלא שכחת אף פרט מהקיץ, ואם כן - זה הזמן לפתוח את היומן ולהיזכר!
אוהבת תמיד, תמיד, לבירינט.
נ.ב אני מאושרת עכשיו - ואת?
וכמובן המבט לאחור....
שקראתי את חלקי היומן שנשארו, ועברתי על כל הדפים והציורים שאני שומרת משם, עלתה מולי דמות שאני לא מזהה לחלוטין.
הייתי דרמטית, נורא. ב-6 שבועות חוויתי אושר עילאי וגם נפלתי לתהומות הבכי.
התאהבתי, והפסקתי לאהוב, נקרעתי מגעגועים, חיבקתי בעוז.
הכל היה גדול, הכל היה עכשיו, הכל היה אמייזינג, ואנבליוובול. מה לעשות, גיל ההתבגרות.
וזה בסדר, מותר לי. ומותר לי גם להסתכל היום, להאנח בחיוך, ולהגיד: "גאד כמה מפגרת ופאתטית הייתי!"
ועם זאת, יש גם את המקום שבו אני גאה בעצמי על איך שנפתחתי. על הנכונות שהייתה בי לדברים חדשים, לחוויות חדשות.
כמה מאיתנו מגיעים לסיטואציות שחדשות לנו ועדיין ממשיכים לשמר את אותם הרגלים ישנים שאיתם שרדנו עד כה?
כמה מאיתנו קהי חושים לאפשרויות שיכולות להיפתח בפנינו אם נסכים להודות שאנחנו לא יודעים?
ורק שני הסברים לגבי הכותרת, שמורכבת משני חלקים.
הראשון, היה הלוגו ששמנו על חולצת סיום המחנה. גם בגלל שהלו"ז המיועד של התוכנית השתנה ללא הרף, ובעיקר בגלל הסמליות בשאלה - מה עכשיו? לאן ממשיכים מפה?
השני, היתה ההגדרה שלנו לזמן. כמו שיש זמן סיני, אז היה זמנסיעה. זה היה זמן שבו למרות שעברו רק יומיים נראה שלא הייתי בבית כבר שנים. זה היה זמן שבו חשבתי שעברו 10 שעות ובעצם עברו רק שעתיים. זה היה זמן מחוץ לזמן.
(שלא לדבר על זה שאפילו פעם אחת לא עמדנו בזמנים שהוגדרו בלו"ז לגבי ארוחות וכאלו למשל....)
ולסיום, באמת.
ביום האחרון, המדריכים נתנו לכל אחד מאיתנו במתנה כלי חימר קטן לנר שעליו היה כתוב "יְהִי הַכֹּל שַׁיָּךְ לְכֹל שֶׁיּוּכַל לְהֵיטִיב עִמּוֹ"
ואת השיר הבא:
כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצָאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמָלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.
וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שַׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עֹשֶׁר.
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.
וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
ובסוף היה כתוב "שהמסע ימשך תמיד".
אני חושבת שבברכה הזאת הצלחתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
