1982 – אני בת שנה. אמא שלי הופכת להיות צמחונית אדוקה. מאותו רגע ועד להיותי בת 14 לא ראיתי בשר חי, מכל סוג שהוא, נכנס אלינו הביתה. מאכלי בשר מוכנים הופיעו לעיתים נדירות לא פחות, וגם אז לרוב זה היה פסטרמה או נקניקיות.
1986 – אסור לי לאכול בשר בקר. בעקבות מוצרי החלב, האופנה בחיי הייתה להפסיק לאכול כל דבר שחשוד בסימפטומים אלרגנים. מזה הספציפי, אמא שלי ירדה מהר מאוד, אחרי שהיא הבינה שהגננות בגן, לא יבשלו סויה במיוחד בשבילי. שלא לדבר על הזעזוע הפולני העמוק של סבתא שלי מזה "שהילדה לא אוכלת בשר!"
1991 – תוך כדי שעת עבודה שגרתית בפינת החי, אני רואה את הטלה הקטן שהאכלתי מבקבוק רק יומיים קודם, נמכר אחר כבוד לשכן הערבי הקרוב. ששאלתי למה, הסבירו לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהקטנצ'יק הרך נועד לסעודת איד-אל-פיטר. מרוב הלם נשבעתי שאני לא נוגעת יותר בבשר טלה או כבש. עמדתי בכך בגבורה, יותר מ-15 שנה.
1994 – ארוחת צהרים שגרתית בחדר האוכל. השניצל השגרתי, שחתכתי בשוויון נפש שגרתי כתמיד, חרג מהשגרה וכמעט עשה "אי". גם הדימום הזה, למרות שלא היה שלי, השאיר צלקת – הפסקתי לאכול שניצלים ועוף של חדר אוכל. כזכור, גם בבית לא היה.
1995 – בנסיעה הראשונה שלי לחו"ל, במסגרת המקהלה, הצהרתי על היותי צמחונית באופן רשמי. בעיקר כי לא רציתי להסתבך עם מאכלי בשר ממקור לא מזוהה. בינתיים המשכתי לאכול בשר בבית (כי פתאום היה, אם כי עדיין לא תמיד) ואצל חברה טובה, שהקציצות של אמא שלה היו משהו יוצא מגדר הרגיל.
1995-2001 – אני צמחונית, עם חטאים קטנים פה ושם. בעיקר מסיבות של "לא טעים לי" וקצת מסיבות אידיאולוגיות (ע"ע "טלה")
2001-2002 – עדיין צמחונית. בדיקת דם פשוטה, בעקבות התגברות כאבי ראש חשודים, מראה את הצפוי מכל – אנמיה אהובתי. כדורי מציצה ורודים של סולגאר (איח) עוזרים באופן זמני. בשלב מסוים גם הם כבר לא מצליחים להתגבר, וישבני הענוג, מקבל זריקה ישירה לשריר. שבוע לא יכולתי לשבת כמו שצריך, זה כל כך כואב!
2002 – אחרי טראומת הזריקה, הודיעו לי באופן חד משמעי, שכדאי שאני אחזור לאכול בשר. בארוחה משפחתית לרגל שחרורי מהצבא, אני מודיעה למשפחתי המופתעת: "חזרתי לאכול בשר, עכשיו תעבירו את הקרפצ'יו". אם כבר לשבור הרגלים – אז הכי טוב שאפשר, עם קרפצ'יו מצוין ופסטה קרבונרה משובחת ב"אמורה מיו".
2002-2007 – אני קרניבורית קטנה מאוד. ה"בשר" שלי מסתכם בעוף או בשר טחון. במסעדות, אני מדי פעם טועמת פילה כלשהו, ומוותרת במהרה. האקס, שהבין עוד פחות ממני, ולא אהב סטייקים, לא עזר בכלל.
2007-2008 – כל הסכרים נפתחים. פילה ברוטב יין, רוסטביף, קרפצ'יו בכל מקום, סטייקים עסיסיים בבית ובחוץ. ופתאום אמא שלי נזכרת לשאול "את מסתדרת עם בשר אדום???" מסתדרת יופי אפילו.
וכל ההקדמה הזאת נועדה כדי לספר, שאתמול, 1.3 ק"ג של אנטריקוט, מחבת פסים, קצת שמן זית, מלח גס ופלפל שחור גרוס, העיפו אותנו לגן עדן.
וואו, כמה שזה היה טעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
