מאחורי הצלילים

אל מלא רחמים

אלמלא האל מלא הרחמים,

היו הרחמים בעולם ולא רק בו

אני, שקטפתי פרחים בהר

והסתכלתי על כל העמקים,

אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות,

יודע לספר שהאל ריק מרחמים.

אני, שהייתי מלך המלח ליד הים,

שעמדתי בלי החלטה ליד חלוני,

שספרתי צעדי מלאכים,

שלבי הרים משקולות כאב בתחרויות הנוראות,

אני, שמשתמש רק בחלק קטן

מן המילים שבמילון.

אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי,

יודע, כי אלמלא האל מלא הרחמים,

היו הרחמים בעולם

ולא רק בו.

(יהודה עמיחי)

בכל הלוויה שבה משמיע הרב את תפילת "אל מלא רחמים", אני שומעת בראש רק את זה.

מסרבת להאמין, מסרבת להסכים,

מחפשת תמיכה במילים שמוכרות לי, נאחזת בשביבי כעס כנגד הדמעות הצורבות

אבל אתמול בשבעה, שקראו לגברים למניין, הסתכלתי עליהם מהצד וקינאתי בנחמה שהם מסוגלים למצוא. באמונה שלהם.

ניכורו של בית הקברות העירוני כאילו גורם לשמש להכות חזק יותר.

תוך כדי מסע ההלוויה, שהיה המוני יותר ממה שתיארתי לעצמי, ניהלתי שיחות שקטות עם כל מתי.

והתגעגעתי אליהם שוב.