מאחורי הצלילים

בלי חרטות, בלי מסכות.

בגעגוע פשוט.

עם הכאב ועם פצעי הלב הפתוחים,

ושלווה.

ניגבתי את דמעתך הנדירה,

ולמרות שלא שאלתי,

ידעתי.

גם היא סוג של תשובה.

אני מנסה לא לחפור מתחת לשקט שיושב עלי מאתמול בבוקר.

מתמקמת בו בעדינות, שלא יבהל ויברח.

גם אם זאת רק עין הסערה,

גם אם הוא ייגמר עוד שעתיים. גם אם הוא ישאר לעולם.

עכשיו לנשום.

פנימה והחוצה.

מאוחר. ממש מאוחר. ואני הרי צריכה לקום כל כך מוקדם.

לשטוף מעלי את בלהת הלילה, את רסיסי החלומות המטעים ולהכין את עצמי לקראת יום חדש.

אבל לא. לא היום. לא הלילה בעצם.

כי אני מתגעגעת.

כי אתה רץ לי בחלומות כבר יומיים. מופיע לרגע, זורק מילה, משפט, מתרגז, ונעלם.

למה אתה שם, למה עכשיו? מה אתה מנסה להגיד לי?

כי  במבט חטוף מדי בעיניים אדומות מדי, מחוסר שינה, ומעודף אלכוהול, אני רואה אותך.

עליתי הביתה, התפשטתי לבד.

מול המראה, הורדתי גופיה אדומה וג'ינס הדוקים. היה לי מחשוף מרשים. כזה שנהנים ממנו.

גם את החזייה השחורה הורדתי לבד.

היד כבר הושטה לטלפון, האצבעות כמעט וחייגו.

אני לא אבכה בגללך. לא היום. לא אחרי שהצלחתי לעבור יותר מ-3 ימים בלי לבכות.

בחילה מערבוב של אנשים. בחילה מעודף רגשות שלא מצליחים למצוא חלון.

ניסיתי להתרחק, אפילו נסעתי להורים. ועדיין חלמתי בלילה עליו, עדיין ב-6 בבוקר שהתעוררתי רציתי לחבק אותך.

אתה רץ לי בחלומות,

את קיימת בכל נשיקה.

אתה מהווה שלט עצור לכל רגש תועה.

את גורמת לי להסתכל בפיכחון על כל יד מושטת.

אתה כבר חצי שנה לא שלי.

את אף פעם לא היית.

איתך היה בהיר ונקי.

איתך היה מעושן וכבד.

אותך אהבתי.

אותך, עדיין.

ל-3 שעות חזרתי להיות בת 15.

ג'ינס דהויים, גופיה משוחררת.

שיער פזור, בלי חשבון ללחות.

ואותו חיוך, שלא ירד לשניה.

צרחתי לשמיים, לא ישבתי לרגע. ידיים באוויר, אוזניים שהולמות בקצב, בעיניים עצומות ראיתי ירח מלא מעל כינרת של קיץ.

שין בית קוף סמך א-י-מ-פ-ר-י-ה!!!