מאחורי הצלילים

בערך בגיל 8, (חשבתי שפחות, בדיקה מדוייקת של השנים הוכיחה לי שטעיתי), אמא שלי הייתה פעילה לתקופה קצרה ב"נשים בשחור".

לרוב ההפגנות שהן עשו, מול נהגים מקללים בצומת של הכביש הראשי, היא לא לקחה אותי. בכל זאת, ילדה קטנה.

אבל לאחת, חשובה, כן.

היינו ליד בית כלא.

תוך כדי ההפגנה, אמא שלי לקחה אותי קרוב יותר לגדר. מאחוריה ראיתי איש, לא צעיר במיוחד, יושב ליד שולחן פיקניק, ומשוחח עם עוד שניים שישבו מולו.

אמא התכופפה אלי, הצביעה עליו, ואמרה לי שבגללו אנחנו פה. שהוא נכלא כי הוא נלחם למען השלום, ואנחנו פה כדי לתמוך בו מבחוץ, כי אסור לנו להיכנס.

כמה דקות לאחר מכן, הוא סובב את הראש, הסתכל לנקודה בה עמדנו, חייך ונפנף לי לשלום. .

זה היה אייבי נתן.

אני כבר לא שמאלנית כמו שהייתי פעם.

חלק מהאידיאולוגיות התנפצו לי בפנים, חלק סתם הפכו להיות לא רלוונטיות. הבועה התל-אביבית תורמת את חלקה, ואני מתקשה לגייס כוחות למאבקים.

אבל הידיעה על מותו צובטת.

לפני כמעט חצי שנה, הזכירה לי הבלונדה את הסיפור הזה, כשכתבה על "קול השלום" . עכשיו, הלוח הקטן הזה הוא גם לזכרו.

בחיי שרציתי לכתוב פוסט מעט יותר משמח, אפילו לי כבר נמאס מהרוח המדוכדכת שנושבת מהכתיבה שלי בזמן האחרון. לא יצא.

בספטמבר יהיה דף חדש.

כל פעם מחדש, רגע לפני תחילת השנה החדשה שילבתי אצבעות חזק חזק, העפתי ריסים, וחיפשתי כוכבים נופלים, עם משאלה אחת בודדה.

להצליח לממש את הפוטנציאל השנה.

שהמחברות שלי יהיו הכי מסודרות

ששיעורי הבית תמיד יהיו עשויים, ובזמן.

שהציורים יהיה הכי יפים וצבעוניים.

שתמיד יהיו לי תשובות לשאלות

שהציונים במבחנים יהיו הכי טובים שאפשר.

שמגירת השולחן שלי תהיה תמיד מסודרת.

ובכלל, שתהיה שנה שבה הפוטנציאל שלי יבריק, וישוויץ, ויעמוד בראש חוצות.

בלי להתבייש, בלי להתעצל, בלי להתחמק.

וגם היום, עם תחילתו של כל סימסטר חדש, או מקום עבודה חדש, אני ממשיכה להבטיח הבטחות.

לקרוא תמיד את החומר לפני השיעור, ולא ברגע האחרון לפני הגשת העבודה

לא לשוטט באינטרנט סתם, אלא לעבוד, ביעילות ונחרצות

להגיש את כל הממ"נים,

להתחיל ללמוד למבחן כבר באמצע הסימסטר.

להגיע בזמן תמיד,

לא להתחלות.

לבקש את החופש (שמגיע לי!) מספיק זמן מראש, לא לשכוח, ואז להמציא תירוצים.

לסיים את כל המטלות בזמן, לא להתעלם מאלו שאני פחות אוהבת לעשות.

להציג את הדרישות שלי באופן ברור, לא להתפשר.

למצוא את המקום שימצה את הפוטנציאל הגלום שלי.

שיאפשר לי להבריק, להצטיין, להתעלות על הנוחות היומיומית שלי.

ויש לי מליון סיבות ותירוצים לביטחון העצמי העלוב עד לא קיים שלי.

אם זה היכולת של אמא שלי תמיד לראות את הפגמים במה שעשיתי לפני ההצלחות.

אם זה החינוך הקיבוצי שלא קיבל בעין יפה הצלחות חריגות ביחס לאחרים.

אם זאת האאוט-סיידריות הכמעט קבועה שלי בנוף החקלאי.

ואם זאת הידיעה הקבועה שלי, שעדיף להיכשל בקצת ולאכזב, מאשר להצליח בהרבה וליצור ציפיות גם להבא.

האקס ההוא, התעקש לשמר את העניין.

גם כשאמרתי לו שאני לומדת יותר טוב משבחים מאשר מביקורת.

תמיד הייתי "לא מספיק"

לא מספיק יפה (אז הוא שלח אותי לקורס איפור, ולהסרות שיער, ולכמעט ניתוח אף)

לא מספיק רזה (אז הוא שלח אותי לחדר כושר ושכנע אותי שאני צריכה דיאטה)

לא מספיק אופנתית (אז הוא תמיד בא איתי לקניות, ופסל חצי מארון הבגדים שלי)

לא מספיק מוכשרת (אז לא שרתי יותר משנתיים)

לא מספיק אמביציוזית (אז הוא פיתח שאיפות שהספיקו ל-10 אנשים)

(לפחות על הבישולים שלי לא היו לו יותר מידי מילים רעות .למרות שלפעמים הוא הצליח לנחס לי גם את הדברים שהכי אהבתי להכין ולאכול)

((אני עדיין מרירה לגבי זה. מפתיע.))

אני מנסה להגיע למסקנה. וקשה לי למצוא.

חשבתי שתהיה תכלית לכתיבה הזאת, אבל עוד לא הגעתי אליה.

בזהירות אינסופית אני מתחילה לגשש אחרי מיצוי הפוטנציאל במקומות אחרים ממה שאני נמצאת בהם היום.

אולי ללמוד עוד משהו.

אולי לשיר במקום אחר

אולי להחליף מקום עבודה.

אני יודעת שנמאס לי קצת מהנוחות שאני יושבת בה. אני יודעת שלמרות שהעומס לא עומד לרדת בשנה הקרובה, ואולי גם לעלות, אני רוצה להגיע למקומות חדשים, לשנות.

קשה לי להבטיח שזה יקרה, אני עדיין מפחדת להתחייב.

אני גם יודעת שיש לי קווים אדומים שאותם אני לא מוכנה ולא רוצה לחצות.

ואני רוצה, כל כך רוצה.

לזרוח, להבריק, להצליח. לא בגדול, לא בענק, לא לשנות את העולם.

אבל לדעת, פעם אחת לדעת, שמימשתי את הפוטנציאל שלי.

אני בבית.

יום שלישי, רגיל לחלוטין, 11:00 בצהריים ואני בבית.

במקום לשכב על הגב לנוח, אני שוכבת על הבטן ובוכה.

אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה.

כואב לי, וחם לי ועצוב לי.

אמא שלי אומרת שהכל זה עניין של סדרי עדיפויות

את אמרת לי בבוקר לצאת כבר מהדיכאון הזה.

ואני כבר לא יודעת מה לעשות קודם.

העבודה מציקה לי, העומס הבלתי נתפס של אוגוסט, שמצליח להפתיע אותי כבר בפעם השנייה. השיחות המתישות בטלפון. כל לקוח גוזל ממני עוד פיסה של סבלנות, עוד חיוך, עוד נשימה.

השרירים מתכווצים מהרגע שבו אני מתיישבת על הכיסא הגדול והשחור שלי, עוד לפני שאני מדליקה את מסך המחשב לראות כמה אנשים פרקו את התסכול שלהם לתוך האאוטלוק שלי. אני יודעת, זה לא אישי, ובכל זאת. אני לא מצליחה להתעלם, להחליק, להעביר הלאה. בסופו של יום אני עומדת מול רצף של ציפיות שבורות. מזל שמדי פעם מגיעה גם הכרת תודה, התפעלות קטנה מהזריזות שלי, ומהיעילות שאני מפגינה בסוגיות שבהן מותר לי לטפל.

המזגן מקפיא אותי בכל יום מחדש. לפעמים, אני יוצאת לשירותים, רק כי שם יש חלונות פתוחים ואוויר טבעי. יוצאת להפשיר. אלמלא לק הציפורניים, הייתי מגלה מזמן שציפורני הרגליים שלי סגולות מקור בוודאי. את הקיוביק הפנימי יותר, שהייתי אמורה לקבל, וביקשתי כבר לפני יותר מחודשיים, נתנו למישהי ממחלקה אחרת בכלל. עד ששמתי לב לעניין, עברו שבועיים, וכבר לא היה עם מי לדבר.

לימודי הקיץ מעיקים יותר ממה שחשבתי שהם יהיו. ציפיתי דווקא לסוג של הקלה. בכל זאת, רק שני ערבים תפוסים בשבוע. שעות קבועות, ימים קבועים, ושלושה ימים בשבוע שאחרי העבודה אני חופשייה לנפשי. אז זהו. שלא.

העבודות צפופות יותר, שעות הלימוד ארוכות יותר, וההליכה מהעבודה ללימודים בחום אחרי הצהריים מעייפת אותי עוד לפני שהתחלתי.

אני יודעת. זה יעבור. המבחנים כבר תיכף כאן, ואז יש יותר מחודש חופש. תודה לאל על חגים באוקטובר. אבל המבחנים הקרובים רק מכניסים ללחץ נוסף, כי צריך להספיק כל כך הרבה עד אז. ובכלל, מאז שעלה לי הממוצע, וחסרה לי רק נקודה אחת להצטיינות, הלחץ שלי (?) מעצמי (?) רק גדל. הרי אני חייבת להשיג את הנקודה הזאת. חייבת להוכיח (למי?) שגם אני מסוגלת לסיים בהצטיינות. שאני מסוגלת להתחיל משהו ולסיים אותו כמו שצריך.

אני יודעת שאני דואגת יותר מדי, שאני לחוצה מדי. שאישה צעירה, בת 26, לא אמורה להגיע למצב כזה. אני יודעת שאני צריכה לאכול בריא יותר, להתעמל קצת, לקחת את הכל טיפה יותר באיזי. אבל אני לא מצליחה.

אני יודעת שאני מכניסה את עצמי ללופים האלו. בסופו של דבר יוצא שאני מודאגת ולחוצה מהדאגות שלי.

אני יודעת כל כך הרבה, ואולי זאת הסיבה שאני לא מצליחה לרגע לשכוח את המחשבות האלו, להרפות מהן, להרפות את הגב המעונה שלי.

לנוח.

אם זה לא היה מובן עד עכשיו, אז נתפס לי הגב. כן שוב.