כל פעם אני נדהמת לגלות מחדש את מה שאני כבר יודעת היטב לא מעט שנים בכלל. מוזיקה בכלל, ושירים בפרט, שלא לומר שירים בעברית, משחררים אצלי מנעולים, ופותחים דלתות.
כבר שבועיים אני מתחבטת בין מילים, שותקת שיחות שהיו צריכות לקרות כבר מזמן. מחפשת בין דפים לבנים את הניסוח שיצליח לבטא סוף כל סוף את כל המחשבות האלו שרצות אצלי בראש.
אתמול הגעתי, אחרי שבועיים של העדרות, לחזרה הראשונה שלי השנה במקהלה.
אמרתי שלום נרגש, עידכנתי בכל מה שקרה/קורה (לא עוד לא סגרנו מקום, המבחנים נגמרו ועברו בשלום, נשארה רק עוד שנה לתואר, חוצמזה הכל טוב), התפעלתי מהגדילה הכמותית שהפגנו - וואו, יש עוד 3 (!) בנים, פתאום שומעים אותם! - נשיקות, חיבוקים, וקדימה לעבודה.
אחרי החימום הקולי, התחלנו לעבוד. שיר חדש בשבילי, שיר ותיק, של שתי חזרות כבר, בשבילם.
איפה מנגינת בוקר חיי
מנגינה חמימה שעלתה מתוך הדשא.
איפה מנגינת תכלת שמי
מנגינה תמימה שירדה בתוך הגשם.
צל מנגינה נופל לרגע על פני
חומק, לא שועה לתחנוני.
כמו כאב עמום, גדי תועה -
אנא אני בא?
שובי, שובי נא אל אצבעותי
שובי אלי.
מנגינות רבות ענו לי כשקראתי לך -
את עוד לא ענית
בואי ונתחבר שנית.
(אהוד מנור/מתי כספי)
מכל השירים של מתי כספי את זה אני פחות מכירה, רק בקטנה. הוא לא מאלו שאני שרה לעצמי בהזדמנויות שונות.
וככה, תוך כדי העבודה על השיר, עם העיבוד המסובך של המנצח שלנו, אני מתנתקת לרגע, מקשיבה למילים, ומחייכת לעצמי.
הנה המנגינה האבודה שלי.
כבר כמה זמן שאני (אנחנו) תוהות וחושבות על כל מיני ענייני עין-רעה ושאר כישופים שונים ומשונים.
כי זה התחיל עם בעיות בריאות משונות, המשיך בחולדה בבית, עבר הלאה לגב תפוס ש"תפס טרמפ" והצטרף לבעיות בריאות נוספות (ומשונות לא פחות) ושלשום הבנו שגם יש פרעושים בדירה (בלי שום חיית מחמד שמוחזקת בבית כזכור).
מצד אחד, שהוא הצד האשכנזי/רציונאלי/ריאלי שלי, אני אומרת שלא יכול להיות. קודם כל, כי נראה לי לא סביר שאנשים יכולים לשמור טינה כל כך הרבה זמן, שנית, כי כל הדברים האלו פשוט לא קשורים אחד לשני, ושלישית, כי אני לא באמת מאמינה באמונות טפלות. מצידי שיהיו לי 10 חתולים שחורים בבית.
הצד השני, זה שכבר מותש באיזשהו מקום מההתמודדות הזאת עם כל מיני מרעין-בישין, אומר שהגיע הזמן להרים טלפון לאיזו מכשפה שתבוא ותלחש איזה
שְׁחוּר, כי מי יודע, להזיק זה לא יכול. מזוזה כבר החלפנו, וגם תרמנו איזה ח"י שקלים לבית הכנסת. ואולי זה איזה תיקון שצריך לעבור מול העולם. לאזן את האושר היומיומי שלי (שלנו).
זה שקורה ברגע הזה, שאני סתם מחבקת אותה כי בא לי. ברגע הזה שהאייקון שהיא בחרה לעצמה מהבהב על צג הנייד שלי שאני בעבודה. ברגע הזה בבוקר שהיא לוחשת לי בעיניים עצומות כמה היא אוהבת (וחרמנית, אבל זה לא קשור). ברגע הזה בלילה שאני מסתובבת על הצד, ויד אחת שלה מונחת לי מתחת לצוואר, והיד השנייה עוטפת מלמעלה.
ברגע הזה, שנייה לפני שאני נרדמת, בו אני פיזית עטופה באהבה שלה. מרגישה שלמה.
ובונוס קטן לסיום:
(מצליחים לנחש מי אני? :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
