מאיפה הקוף הזה נחת עליי אלוהים יודע. זה פשוט לא נורמלי כמה שזה כייף ובטוח. לפחות ככה זה מרגיש. הלוואי ויכולתי לכתוב את הכל. גם הצחוק הדפוק הזה שעושה משהו כל פעם מחדש, לא סובלת את זה. בא לי למחוק את השלמות המסריחה הזאת ממני כאילו מעולם לא הכרתי אותה כי ידוע לי שאותה השלמות היא נחלתן של אחרות ומזה לא בא לי.
אז אני מכחישה.
וגם אתה.
ולא מעניין אותי שאתה משחק אותה וכאילו הכל סודר יפה יפה מתחת לשטיח שחלילה לא נדבר על זה, כאילו אין בי משהו שעדיין מסרב להתמסר למבט המהפנט ולהתמגנט אלייך לחלוטין. אבל יש. הלב שלי דופק ואני אוכלת את עצמי מבפנים כשאני מגלה על האחרת. או האחרות. ואני משדרת אדישות כמו תמיד כי את המסיכה הזאת הכי קל לזייף אבל המערבולת הזאת כשאנחנו ביחד לבד סוחפת אותי למקומות שלא ידעתי שקיימים. לא ברור לי אם זאת אני או שאריות מאתמול אבל משהו קורה לי מבפנים, פאק. כי הלב שלי נמחץ הוא תקוע בין האסור למותר בין הבריא לארסי בין המסוכן לבטוח. על רפסודה בים סוער לעומת ספינת פאר על מי מנוחות. וכל כך בא לי להיסחף הישר לעין הסערה.
אמרת אתמול שאתה לא מבין למרות שאני בכלל לא בטוחה שאתה לא מבין, אולי אתה מאוד מבין. אפילו מבין עד כדי כך שאתה משתמש בזה נגדי כדי להפוך את הפיתוי לבלתי נמנע. משהו בך יודע שמשהו בי רוצה. רוצה ולא מוצא
את הדרך החוצה מהשלשלאות של המציאות שכובלות אותי ולאחרונה מעט יותר, שמה באיזור הצוואר.
ובא לי להקריא את זה למישהו, את בליל הרגשות הזה. לצרוח את זה לאויר העולם, כי לראשונה בחיים שלי זה מרגיש לי יפה ונכון אבל יש לי הרגשה שאף אחד לא יבין על מה לעזאזל אני מדברת. ואתה לא תבין אי פעם כי אין לך אוזניים. וזה מוזר וגם מפחיד לדעת שמשהו כל כך רע עושה כל כך טוב. כמו אגדה שלופה מאיזה סרט שאף אחד לא ראה, וחלק מהתסריט המעוות הזה זה שנתנו לי מגש עם כסף, עם כל מה שחפצה נפשי מונח שם לרגליי, לרשותי.
כל הזמן הזה היה לי טוב. לא סתם - באמת, אבל מאז שאתה פה, ואני מזמן כבר לא שם, אני מוצאת את עצמי שואלת "האמנם?"
כל כך שבעתי מהמגש הזה, בא לי לבעוט אותו לאלף עזאזלים כמה כסף וזהב כבר אפשר להכיל?
בא לי אי שלמות, בא לי רוע, צרחות, צלקות, לכלוך,שנאה.
ההתקף הזה של הבלבול מפעפע וגועש, כמו גחלים שלוחשות לי מילים שאני לא רוצה לשמוע כי אני יודעת שזה טירוף של רגע שאוטוטו יעבור, ניצוץ של סיגריה שתיכף תיכבה. אבל הפמפום הזה של הלב והאקו שבראש אומרים כרגע הברות די ברורות וצלולות, שרק דבר אחד משתמע מהם. אתה.
משכנעת את עצמי שמדובר בטירוף של רגע אבל הלב מתכווץ לרגע מהמחשבה שאולי זה לא. כי אחרי הכל אני חייבת המון, במימדים של טונות למגש. לא יפה לירוק לבאר, שדואג ומכסה ונותן ועוטף, בעוד שאתה רואה אותי שעה נאבקת עם הבקבוק הזה של הקולה בזמן שאתה עף לך ואוכל וזז במהירות כמעט לא אנושית, עושה הכל רק לא לפתוח לי ת'פקק. זה מתחיל ונגמר וזה יעבור רק עוד רגע עוד שניה יחלוף כלא היה ואין פה פיסוק כי כרגע זה לא קיים נשיפה שאיפה השתנקות סטופ. לספוג מבפנים את כל הרעל ולראות את כל היופי הזה מסביב מתערבב לו באיטיות משכרת עם השאריות של מה שבאמת.
להיות ולחיות לאהוב ולשנוא להרגיש ביחד אבל הכי לבד בעולם.
סיפור חיי במשפט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~קלואי~