tokio hotel, tom kaulitz and everything between...

  פעם אחת היו שתי חברות טובות, מאיה ופולינה. מאיה הייתה רזה, עם גוף יפה וגזרה דקה וחטובה, שיער שטני ועיניים חומות. היו לה שפתיים מלאות ועיניים יפות ואפשר סתם להגיד שהייתה נערה יפה. פולינה הייתה בדיוק כמו מאיה, רזה, גוף יפה וגזרה דקה ונשית, רק שלה היה שיער בצבע בלונד כהה ועיניים ירוקות-כחולות וכישרון בלתי רגיל לציור, וכמובן, גם, הייתה מאוד יפה ומושכת. לשתיהן היה רישיון נהיגה בינ"ל.

בסביבות סוף כיתה י"ב נסעו מאיה ופולינה לצרפת לחודש לבית מלון יוקרתי, הזמינו סוויטה יפיפייה עם נוף מהמם על הרים וגבעות ירוקים. הסוויטה כללה חדר כניסה עם ספה גדולה בצבע חום עשיר, טלביזיית פלסמה 32 אינץ' צבעונית, שולחן קטן יפיפה, שני חדרי שינה, אחד אפרסק והשני כחלחל, חדר אמבטיה עם ג'קוזי זוגי לכל אחת מחדרי השינה, מיטה זוגית עם המון כריות ויציאה למרפסת הענקית המחברת את הכול. מאיה בחרה את חדר השינה בצבע האפרסק ופולינה את הכחלחל. באותו היום הם גם שכרו מכונית ספורט שחורה יפיפייה.

יום אחד יצאו מאיה ופולינה לארוחת בוקר מאוחרת, בסביבות השעה עשר בבוקר, לבית קפה צרפתי מסורתי. באותו הבוקר פולינה לבשה ג'ינס ¾ וחולצה בצבע תכלת עם כפכפים כחולים עם עקב נמוך, ומאיה לבשה חצאית מעור שחורה, חולצת ספגטי לבנה קלה עם סנדלים שחורים על עקב בינוני. שתיהן ידעו לדבר צרפתית טוב מלימודים בתיכון. הן הזמינו לארוחת הבוקר קרואסון וקפה. כשהביאו את ההזמנה הן ישבו בשולחן בחוץ מתחת לשימשיה ונהנו ממזג האוויר הנעים. פתאום פולינה רצתה ללכת לשירותים. היא התנצלה בפני מאיה והלכה חזרה לתוך בית הקפה לשירותים. כשהיא יצאה מהשירותים היא ראתה מזווית עיניה נער עם ראש מורכן וכובע שחור עליו יושב ליד החלון ומחבק בידיו ספל קפה שחור. היא יכלה לעבור הלאה לחזור לשולחן שלה, אבל הסקרנות ניצחה. היא נופפה למאיה ואותתה לה שהיא יושבת בשולחן של הנער. מאיה חייכה חיוך מבין, הנהנה ואיחלה בהצלחה לפולינה עם עיניה. פולינה נגשה בשקט לשולחן של הנער והתיישבה בכיסא ממול.

 - בונז'ור, אמרה. הוא הרים את ראשו אליה והיא ראתה בעיניו דמעות.

- היי...- ענה לה עם חיוך קטן. היא החזירה לו חיוך והמשיכה.

- אתה ביל, נכון? מהלהקה "טוקיו הוטל".

- חח, נכון. ואת...?

- אני פולינה. נעים להכיר אותך.

- שמעת אותנו פעם?

- ברור.

-נו, מה את חושבת...?

- אממ... נחמד... סתם.. אתם ממש טובים, אתם הלהקה הכי טובה... אבל במיוחד אני אוהבת מהלהקה את... – היא עצרה פתאום, וחייכה.

- ... את מי...? – שאל בסקרנות.

- אותך... חח – היא חייכה והושיטה לו מפית לנגב את הדמעות.

הוא צחק וניגב את עיניו בזהירות עם המפית שהיא נתנה לו.

- אז מה קרה לך? יש לך בעיות עם הלהקה?

- לא ממש... פשוט אני לא ממש מרגיש בנוח עם כול המאהבות של אחי...

הם דיברו על זה כמה דקות ואז השתרר שקט.

- רוצה לצאת אולי לטייל קצת...? – ביל שאל בשקט לאחר דקות ספורות.

- בסדר.

הם יצאו ביחד מבית הקפה כשעל ביל הכובע השחור שלו ומשקפי שמש שחורים. בדרך לרחוב פולינה עצרה אותו והכירה אותו לפני מאיה. מאיה לחצה את ידו ואמרה שגם היא אוהבת את הלהקה שלו יותר מכול השאר. היא לחשה לפולינה בשקט באוזן שאם יהיו בעיות שתתקשר, היא תבוא מיד, וכמובן... שתהנה. פולינה וביל יצאו לרחוב ביחד וסתם טיילו ברחובות יד ביד. כאשר הם הגיעו לפארק קטן הם נעצרו מול מזרקה יפיפייה. ביל חיבק את כתפיה, סובב את פניה אליו ונשק לה ברוך על השפתיים. פתאום נשמעו צלילי מצלמות. ביל מיד נפרד משפתיה בכעס והתחיל לרוץ משם עדיין מחזיק את היד של פולינה ומושך אותה אחריו. בזמן שהם רצו, פולינה הוציאה את הפלאפון שלה והתקשרה למאיה, מהר אמרה לה איפה הם נמצאים ולאן הם רצים. מאיה צחקקה ואמרה שמיד תהיה שם.

 כשהם הגיעו לרחוב הראשי פתאום הגיחה מהפינה מכונית ספורט שחורה עם מאיה ליד ההגה. הם נכנסו מהר למושב האחורי חסרי נשימה ומאיה התחילה לנסוע. אחרי כמה שניות של צלילי הנשימות  המהירות של הזוג במושב האחורי כול השלושה התחילו לצחוק.

- את ממש לא יכולה לחיות יום אחד בלי להיכנס לצרות, נכון חמודה? – אמרה מאיה בצחוק לפולינה. – ואתה ממש לא עוזר לה! – הודיעה בחיוך גדול. כולם צחקו ונרגעו.

- אז, ביל, לאן להסיע אתכם? – שאלה מאיה לאחר מספר שניות.

- אממ... – ביל נראה ממש מפוזר ומבולבל.

- הבנתי. – אמרה מאיה. – פולינוש, נוסעים אלינו!

מאיה עשתה פניה חדה עם חריקה רצינית, צחקקה, והתחילה לנסוע מהר לכיוון המלון שלהן. כשהם הגיעו לכניסה של המלון כולם יצאו מהמכונית, מאיה נתנה את המפתחות לשומר בשער עם שטר של 10 יורו וביקשה לשמור על המכונית לכמה דקות. השומר הנהן וכול השלושה נכנסו מהר ללובי של המלון ומשם ישר למעליות של החדר של הבנות. כשהגיעו לשם, כולם מתנשפים ומצחקקים מאיה סגרה את הדלת על מפתח ונשענה עליה.

- פיו... זה היה משהו שלא קורה כול יום, - אמרה בחיוך פולינה.

- לכן אולי לא, אבל לי זה כן. – אמר ביל בעצב. הוא התיישב בשקט על הספה הגדולה והניח את ראשו בין ידיו. פולינה באה לשבת לצידו קרוב וחיבקה אותו. מאיה הבינה את הרמז ויצאה בשקט מהסוויטה. ביציאה מן המלון היא נגשה לקבלה והושיטה לבחור בקבלה שטר של 20 יורו.

- תוודא שאף עיתונאי חטטן לא יעלה אלינו. אין אצלנו אף אחד בשם ביל או בשום שם אחר. מובן? – שאלה בטון עמוק.

- ווי, מאדם, אין בעיה. – הבחור הודה לה ודחף את השטר לתוך כיס חולצתו.

מאיה יצאה מהמלון, לקחה את המפתחות של המכונית מהשומר, זרקה לעברו חיוך, נכנסה למכונית ונסעה לה לטיול.

קצת מידע: מאיה זו אני ופולינה זו חברה שלי... כתבתי את הסיפור הזה סתם ועכשיו אני ממשיכה אותו קצת קצת...

תגיבו חובה!!!!!!!! מי שלא מגיב הוא מניאק! [סתם בצחוק.. חחח}