אני מפחדת מיום ליום יותר. מצד אחד אני כ"כ רוצה כבר שזה יגיע,מצד שני...אלוהים,זה כ"כ מפחיד ומלחיץ.
להתחיל לקנות דברים,להתכונן לזה לא רק מבחינה חומרית או פיזית,אלא בעיקר מבחינה נפשית..להבין שבעוד 24 יום אני אצטרך לתזז את עצמי יותר מאשר תיזזו אותי בכל העבר המפואר שלי כמלצרית,לעמוד בזמנים שהמשיח יודע אם הם בכלל ברי ביצוע,להתקלח עם עוד הרבה בנות,לציית לפקודות מכל מיני פוסטמות שגדולות ממני בדיוק בחצי שנה וחיות באיזה סרט שהן מאמנות אותי לשטח לחימה מינימום. אבל באמת מה שהכי מפחיד אותי,זה היום הראשון. אוף,הייתי כבר במלא גיוסים,והסתכלתי על המתגייסים,וביום הראשון כולם כאלה חסרי אונים! קוראים את השם שלהם בלוח,בוכים,מתחבקים,מצטלמים,דוחפים את התיק 8 קילו שלהם באיזה תא מטען (בתקווה שנשאר שם מקום בכלל),עולים בחוסר אונים מ ו ח ל ט לאוטובוס ומתפללים להתיישב ליד בנאדם נורמלי. תוך שניה וחצי כבר הם קולטים שצורחים עליהם ומיד הם יורדים ומתחילים שרשרת חיול. דוחפים להם זריקות ומקבלים מדים ומצטלמים לחוגר ואין ממש זמן לדפוק פוזות. מילאנו זה בבית אחי,עכשיו אתה רכוש צה"ל. נעים מאוד.
ייאי,כמה כייף להתגייס. אפשר לוותר על הכל ולהגיע ישר לסדיר????? או לפחות למטווחים???
אבל זה עובר בסוף. ובסוף אתה צוחק על הכל ומתענג על הזיכרונות מהתקופה הזו..מעניין שגם על התיכון אומרים את זה,אבל יחי ההבדל בין שיעורי תיאטרון לצבא.
עכשיו צריך להתחיל לתכנן מסיבת גיוס ולחשוב איך באמת מנצלים את הזמן כמה שיותר! ו"לישון" זה לא ניצול זמן ראוי. אני רוצה לנסוע לאיזה טיול,אבל אין עם מי..כולם או חיילים או עובדים,או סתם לא אוהבים טיולים.
את הכרטיס שיש לי לתאילנד אני כבר לא אנצל כי זה לא זמן לנסוע,ואין לי זמן לנסוע 
,אני רוצה טיול! אני רוצה לצפון! מי בא?
חוץ מזה,הצבתי לי מטרה-לרדת עד הגיוס עוד 4 קילו. לפחות נקווה לעמוד במטרה הזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נופר,וזהו.