יש המסתכלים על העולם כפי שהוא ושואלים למה. ויש המסתכלים על העולם כפי שהוא יכול להיות,ושואלים למה לא.

גימלים! יחי ממציא הגימלים! אבל מצד שני...להיות חולה זה די נורא

אתמול בבוקר הקראתי משהו לכל הקורס,והגיע הזמן שגם אתם תכירו את הקטע הזה:

אין דבר כזה חייל ישראלי,
יש אבא שקם להסיע את הילדים, ורק אחר כך עלה על מדים.

יש ילד בן 19 מגולני שגמר ראשון מסע כומתה, אבל לא יודע איך להגיד "אני אוהב אותך" לילדה מהכיתה.

יש את הקצין שכולם אוכלים ממנו קש, אבל בלילות הוא כותב שיר נרגש למשקית ת"ש באור הנחלש של הנגמ"ש.

לחייל הישראלי יש דאגות שאין לאף חייל אחר. רק הוא יודע שבכל פעם שהוא ייצא לקרב, בשבעים מדינות מישהו יחליט שהוא נעלב.

חמש פעמים ביום אמא שלו מופיעה על הצג של הסלולרי עם פרשנות על המצב, ואבא שלו צועק מאחורה שפעם היה יותר קשה ושתרד מהקו.

הוא בצבא היחיד בעולם שבו קמים מוקדם כדי לומר "סליחות", ומאז שהמפקד שלו חזר מהודו יש להם בסיס סגור עם צ'אקרות פתוחות.

זה אפילו לא חשוב באיזו יחידה הוא משרת, כי תמיד יהיה תימני אחד שקטעים איתו שאתה נופל, קיבוצניק שמנגן בגיטרה את מאיר אריאל,מרוקאי שהביא חבילות מהבית וכל הזמן אוכל.
תמיד תהיה המד"סית עם משקפי הדיסטנס שקורעת אותם שחבל על הזמן, את ההוא שהפסיק לעשן אבל משנורר לכולם, ואת סרגיי עם הגופייה, שאחרי חמש דקות בשמש נראה כמו פסי חניה אדום-לבן.
ורק בצבא הזה אם יש לך יומולדת בגיא ההריגה, עדיין תקבל עוגה מהפלוגה.

רק חייל ישראלי תמיד שואל איך המלחמה הולכת, ותמיד יהיה מי שיזכיר לו את האמת החותכת, שאין לנו לאן ללכת.

כבר שישים שנה הוא מנסה להחליט מה יותר נורא: לפספס את אלה שמגיע להם למות, או חלילה לפגוע במישהו בטעות.
והוא כל כך עסוק בברירה בין טוב לרע, שלפעמים צריך להזכיר לו להפסיק להיות מודאג, כי כשהתותחים יורים מוסר הוא בקושי דג.
אין דבר כזה חייל ישראלי. יש בנאדם שהתגייס כי הוא יודע שצריך, כולנו באותה הסירה, או שנטבע או שנמשיך.

הרי היו לו דברים הרבה יותר טובים לעשות, מאשר לעמוד בחום הזה ולחכות להסעות.
לוקח "מאה שנות בדידות" למגדל השמירה, עין אחת מחפשת מחבלים, עין שנייה גונבת שורה.

הוא לא רוצה לצאת גיבור, הוא מעדיף לצאת שבת, השבועות שלו עוברים מהר והימים לאט.

הבנות ממש התלהבו ואמרו שזה קטע מדהים ושהן רוצות העתק שלו,עניתי תודה והבטחתי למסור ליאיר שכולן אהבו (יאיר לפיד,כן חח)-אז יאיר,אהבו!

משלשום אני מרגישה לא טוב. הקאות,כאבי ראש,כאבי בטן,משהו לא מהעולם הזה...אתמול בערב היה בר-אור אמצע וכמובן שכשאתה חצי מת אתה לא עושה בר-אור,צה"ל לא רוצה עליו מקרים טרגיים,תאמינו לי... אז בסך הכל היו לי אתמול בערך 3 שעות ט"ש,התקלחתי לבדלבדלבד והכל היה מלא אדים וזה הרגיע לי את הגוף,ובעיקר את הנפש. אחרי המקלחת ירדתי לקנות משהו חם לשתות וגם קולה (כי אמא אמרה שקולה זה טוב לכאבי בטן),וישבתי טיפה עם הטירונים של הלהקות הצבאיות. ענבל גם הייתה איתנו וריכלה איתם עליי...זה מצחיק לסיים לדבר בטלפון ופתאום ששתי טירוניות של הלהקה באות אליי ואומרות לי "מה שמענו שאת גם בעסק של המשחק והשירה..." ובסוף מוסיפות "אנחנו חדר __ ! תבואו אח"כ!". מה נראה להם? שזה מסיבת פיג'מות? אגב,חלק מהם בערך מפורסמים,אני לא אנקוב בשמות. לפני שיצאתי לשעות ט"ש האדירות שלי המפקדת שלי לקחה אותי לשיחה ואמרה שמה שעשיתי בבוקר (שהקראתי את הקטע לכל הבנות בקורס) נקרא לנצל הזדמנויות חינוכיות ושכל הכבוד לי.  

איזה יופי להיות בבית אחרי כ"כ הרבה זמן שלא...הרי סגרתי שבת קודמת.

אבל היה מדהים! היה אדיר! היה כייף! אני אוהבת את הבנות האלה ובעיקר את הבנות של החדר שלי! ניגנו בגיטרה,ושרנו,ולא היה אכפת בכלל שאנחנו עם נשק כבר שבועיים ברצף,ועשינו קידוש בבסיס,וקמנו ביום שבת יחסית מאוחר,ועשינו מטלות,וישנו עוד קצת,ואז נגמר החלום והגיע מוצ"ש,אבל לא נורא כי השבוע שאחרי עבר בטיסההההה! טיסה עם תופעות לוואי ובחילות,אבל טיסה חח ויצא לי טוב הגימל היחידי הזה,כי זה הפך לחמשוש. 

אני כ"כ אוהבת את הבנות האלה; אם לא הן אין לי מושג איך הייתי עוברת את החודש האחרון שנראה כמו שנה שלמה. ואואו ביום שבת יש לי פז"מולדת של חודש,אין מה לתלהב,אבל החודש הזה באמת נראה כמו נצח. אני מרגישה כאילו התגייסתי לפני שנים...

בט"ו בשבט נטעתי שתילים ועצים בבסיס,ואתמול היינו בפק"ער מחוז דרום ועשינו שם שת"פ קהילה וגם שם נטענו עצים. מש"קית חקלאות,מישהו?

הלכתי לישון עוד קצת,

תחלמו על קו יורים.

-תמונות יגיעו אחרי שאלמוג תחזור הביתה ותשלח לי אותן-