"...כשהאור עוטף אותך,מהדהד נעלם,
תאמין בעצמך ותראה לכולם,
שרצית,רצית לכבוש ת'עולם.
שרצית,רצית להיות בן אדם..."
רצית להיות בן אדם. אין אדם שהוא לא "בן אדם",אבל יש בני אדם,ויש בני אדם.
השלושה שבועות האחרונים כ"כ השפעו עליי,מאז הסד"ח בירושלים הפכתי להיות מישהי אחרת..ז"א,אני אותה נופר,אבל משהו בי פתאום התפכח. ככה,בשניה אחת,אני מרגישה שעברתי שינוי.
את השבת המחלקתית שסגרנו סיכמה שיחה עם המ"מ,והיינו צריכות לכתוב בעילום שם למה הגענו לקורס ומה משך אותנו בתפקיד. חשבתי על זה הרבה,וכתבתי שידעתי שזה תפקיד טוב,שזה מעניין,שזה חווייתי,אבל רק אחרי שהגשתי את זה הבנתי על עצמי הרבה דברים; בעיקר שהכל קורה לטובה. בתחילת הקורס עוד היו לי חששות,ניסיתי לחשוב שוב למה הגעתי לשם ויצא לי לא פעם לחשוב שאולי הגעתי למקום הלא נכון. אי אפשר שלא להזכיר את העובדה שבכל ארבעת השנים האחרונות רציתי להתקבל לתיאטרון צה"ל. לא ניגשתי לאודישנים בגלל איזה מבחן שהיה באותו יום ולא יכולתי שלא לשכוח את זה! איך יכולתי לעשות את זה לעצמי? איך יכולתי לוותר על החלום ולהרים ידיים? מי יודע מה אני מפסידה שם בזמן שאני עושה קורס חינוך..? הקורס לאט לאט נהיה מעניין יותר,ובשיחה עם המ"מ באמת הבנתי שזה קרה לטובה. לטובה לא הלכתי לאודישנים,לטובה התקבלתי לקורס,לטובה אני נמצאת כאן,לטובה אני אצא לשטח בתור משק"ית חינוך,הכל לטובה. תיאטרון צה"ל זה אולי שירות שהוא חלק מהחיי היומיום שלי,אבל אם לא הייתי מגיעה לקורס חינוך אני לא חושבת שהייתי עוברת את השינוי הזה בתפיסת עולם שלי. אני מרגישה שבוער בי לעשות שינוי,להשפיע על אנשים,לגרום לעולם ולו במעט להפוך לטוב יותר,להפוך לערכי יותר.
כן נו,יכול להיות שזה דיבורים של כל בחורה שמסיימת עוד שבועיים קורס חינוך אינטנסיבי,וברור לי שאני אצא לשטח בע"ה ואהיה חודש בשוק טוטאלי. הקורס הוא בועה וזה ברור לכולנו; מסה גדולה של בחורות שמוכשרות להיות משק"יות חינוך ע"י סגל שבת'כלס כולם שם מש"קי חינוך,בבה"ד שנושם את החינוך,וכנראה שכשבחרו לו את השם " בה"ד החינוך והנוער " ידעו למה. חינוכניקים. ולא כל צה"ל חינוכניקים. מה שכן,חייבים לזכור שחינוך זה לא המטרה העיקרית של צה"ל,אבל החינוך זה חלק חשוב. לא כל המפקדים דוגלים בחינוך ביחידה שלהם ברמת גבוהה,יש מפקדים שיסתכלו עלייך במבט של "יא צעירה,השניה יצאת מהבועה של הקורס שלך,מי את שתבואי ותגידי לי חינוך?",אבל החוכמה היא באמת להשפיע,באמת לגרום להם להבין למה זה חשוב. למה זה חשוב שחייל שטוחן 8-8 במחסומים ידע מה זה ערך השליחות ולשם מה הוא נמצא במחסומים...לדוגמא.
אני בנאדם מקשיב יותר מאשר מדבר והיום רק קלטתי את זה. עשינו איזה פעילות שצריך לדבר אחד עם השני אבל אני העדפתי להקשיב ולתת לאחר לדבר. לתת לו לשפוך את הלב,להבין מה יושב עליו. העובדה שהקשבתי ולא הספקתי לדבר עשתה לי טוב,לא כי רציתי לשתוק-ממש לא,אלא כי הבנתי שזה עשה לאותו בנאדם טוב.
השבוע דיברנו על עלייה והשכלה והבנתי שבוטלו מלא תקנים של משק"יות עלייה ביחידות ולכן אנחנו בתור מש"קיות חינוך נפעל בוודאי למען אותם חיילים שצריכים את ההשכלה; אם זה לאתר אותם בפוטנציאל,אם זה לדבר עם המפקדים ולהסביר להם למה לעזאזאל חשוב שהחייל הספציפי הזה יישלח לקורס עברית או לאולפניות-מין הסתם כדי שהוא יבין מה רוצים ממנו. חייל טוב הוא חייל שטוב לו,ואם תטפח אותו ותשקיע בו (תלמד אותו עברית לצורך הדוגמא) הוא יבין יותר טוב את המשימה ויפעל יותר למען הצלחתה. זה לא ירגיש לו כמו ג'יבריש.
הייתה לנו הרצאה שהועברה ע"י בחור בשם משה קינן,הרצאה שמטרתה הייתה לדבר על הדילמות בחברה הישראלית אבל היא גלשה לנושאים טיפה אחרים,לא משנה. בכל אופן,זו הייתה אחת ההרצאות הכי מרתקות ששמעתי בחיים שלי. לשמוע בחור חרדי,סמ"גד בצנחנים,מדבר ככה,זה בהחלט מפתיע. בכללי לשמוע דעה מנקודת מבט אחרת זה תמיד מעניין,אבל במקרה שלו זה היה אחרת...כל הקורס היה מרותק,הסיפור חיים שלו מדהים והגישה שלו נגעה בכולנו. הוא סיפר לנו על טיול שעשה לאפריקה ועל עברו הצבאי,וזה בהחלט היה מרשים. בתור חברה ישראלית אנחנו לא רגילים לבחורים חרדים שדוגלים בצה"ל ברמה כ"כ גבוהה,אנחנו רגילים שהם לא מתגייסים,ואותו מרצה היה בהחלט דוגמא טובה לחרדים שכן מתגייסים וכן תורמים,וכן מבינים את המשמעות של הארגון הענק הזה-צבא ההגנה לישראל.
עברנו עוד הרבה סדנאות כמו "כבוד האדם",תחקירי אירוע (כמו האירוע של יובל תירוש ז"ל),הציגו בפנינו הצגה שנקראת "מכורים לחיים" שדיברה על אלכוהול ואלימות,ועוד כל מיני הרצאות ופעילויות שפקחו לי את העיניים.
אם אני,נופר,אצליח לשנות דעה אחת של מפקד אחד,זה יעשה לי טוב.
אם אני,נופר,אצליח להוציא בחור שצריך להשלים 12 שנות לימוד לקורס כזה,זה יעשה לי טוב.
אם אני,נופר,אשפיע על דעה של חיילים ואגרום להם להבין באופן עמוק יותר מה תפקידם בכוח,זה יעשה לי טוב.
אם בשעת חירום אני אלך למקלטים ואצייר עם ילדים או אארגן להק"צ בשעתיים,זה יעשה לי טוב. ראינו סרט שהוציא מק"חר על חינוך במלחמת לבנון השניה; מורות חיילות ציירו עם ילדים במקלטים,מש"קית חינוך שהגדוד שלה היה צריך להיכנס ללבנון הבינה פתאום שהם לא נכנסים ומהרגע להרגע אירגנה להק"צ שתבוא להופיע בפניהם. ורואים עד כמה זה משפיע,רואים כמה טוב זה עושה לאנשים על הלב,את רואה בעצמך את התוצאות. המש"קית באותו סרט אמרה שהיא שם אך ורק בשביל החיילים,ופתאו הבנתי שזה באמת משמעותי. שלעסוק בחינוך,בעיקר בצה"ל,זו זכות גדולה שנפלה בחלקי,זכות שיש לדעת לנצלה עד תום ולהפיק ממנה לקחים להמשך החיים.
אם אני,נופר,אגרום לאנשים לחייך ולחשוב,סימן שהשארתי חותם בעולם.
ועכשיו אני אגע קצת בסד"ח כי בכלל לא דיברתי עליו. להסתובב בירושלים,עיר הקודש,עיר הבירה שלנו,במדים ועם נשק הייתה הרגשה מעט מוזרה. אני לא חושבת שמתישהו בחיים שלי צילמו אותי כ"כ הרבה אנשים שלא מכירים אותי. כמה תיירים צילמו אותנו,כאילו אנחנו סלבס או משהו,אבל מבחינתם השניה יצאנו מאיזה תעסוקה מבצעית. הם רואים מדים,חיילים חובשים כומתה,נשק ביד,מחסנית מלאה. מבחינתם אנחנו נציגי העם,השליחים שמגנים על כולם. הייתה בי גאווה להיות חלק ממשהו כ"כ גדול,להיות חלק מהדבר הזה. לאותם תיירים שלא יודעים מה את עושה זה גם לא משנה מה את עושה,העובדה היא שאת חלק מצה"ל ואת זה אי אפשר לשנות. להסתובב בכותל היה מרגש; אבל בחייאת,שמישהו יגיד לרמטכ"ל ש-20 דקות כותל זה מעט זמן. צריך יותר :] (ענבל תגיד לו. חחח היא הצדיעה לו בקניון ובגלל שהוא שכן שלה הוא אמר לה "מה,כבר לא אומרים שלום?" 
)
ביקרנו בהר הרצל. עברנו בין החלקות,בין קבר הרצל,בין הקבר של יצחק רבין ז"ל ולאה רבין ז"ל,בין קברים של רמט"כלים לקברים של אישים חשובים,לקברים של טוראים וחיילים מכל הדרגות והסוגים. שמענו סיפורים,הכרנו עוד צדדים במלחמות. תחושה מוזרה להסתובב שם; שוב אותה תחושת גאווה,את גאה בהם. הם נפלו על אדמת הארץ בשבילך. תחושה של החמצה. הם החמיצו את החיים בשבילך. את תמשיכי ותתקיימי והם לא עוד.
בשלב מסויים הסתובבתי לבד בין הקברים בחלקה החדשה,כשסובבתי את הראש גיליתי מולי את הקבר של רועי קליין ז"ל,ולא רחוק משם הקבר של נתאי שטרן ז"ל,שנהרג בלחימה בעזה.
רועי ז"ל קפץ על רימון שהושלך לעבר החיילים שלו ונתאי דיבר עם ההורים שלו במוצ"ש ואמר להם "אני אוהב אתכם,אבל לא אוכל לדבר איתכם בימים הקרובים". קברים טריים שיעמדו שם עוד שנים רבות,שיזכירו לנו כי הארץ לא מובנת מאליה,כי המדינה לא שלנו במתנה,כי דם נשפך כאן. הסיור בהר הרצל היה שובר,נשברנו כולנו ובכינו,גם המפקדת בכתה. סיפרה לנו שבביקור האחרון שלה לא היו את המדרגות לחלקה חדשה ובחיים היא לא עלתה לשם ועכשיו בפעם הראשונה היא תעלה במדרגות לכיוון החלקה.
הסד"ח היה אחד החוויות היותר משמעותיות בשבילי; שמרתי מעבר לקו הירוק,בבית ג'אלה,הרגשנו כולנו הראל מויאל קצת ("...אני שומר בין אל חאדר לבית ג'אלה..."). עכשיו ברצינות,כששמרתי שם במעלה ההר באמצע הלילה וכל ירושלים הייתה שרועה מתחתי,והאורות מנצנצים ובולטים וזוהרים כ"כ,הצלחתי לרגע לעצור את הנשימה ולנשום את ירושלים לחלוטין. ראיתי עיר עוטפת אור.
כבר כיסינו תל ועוד אחד, טמנו את ליבנו בין ברושים. עוד מעט תפרוץ האנחה - קבל זאת כתפילה מאוד אישית. את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לנו לשוב ולראותו - יותר מזה אנחנו לא צריכים.
פוסט ארוך וטעון.
ויש לי רק עוד 13 יום לשרוך ולחינוכון...בפעם האחרונה שעידכנתי זה היה חודש ו-5 ימים. לא להאמין שנשאר 13 יום לסיום הקורס. אני חיילת כבר חודשיים. הזמן טס..מפחידה המהירות בה הוא טס...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נופר,וזהו.
