כמו,הסיסמא של הבלוג הזה; לא נכנסתי אליו כמה חודשים טובים. זה לא שלא היה לי מה להגיד,היה לי פשוט יותר מדי..ולפעמים מילים לא מספיקות.
כמו,המבט שהיה לו כשישבתי עם אמא שלו וצחקנו; מבט מלא רוך.
כמו,שהלכנו יד ביד והרגשתי מוגנת; והוא לא עזב אותי לרגע.
כמו,המבט שיש לי בכל אחת מהמליון תמונות שלנו; משהו שונה קרה.
כמו,הפעם הראשונה שהבנו שאנחנו בכלל לא 'אחים'.
כמו זה שהתקשרתי אליו ב-5 בבוקר אחרי שיצאתי עם מישהו אחר,רק כי הייתי חייבת לשמוע את הקול שלו לפני שאני נרדמת.
כמו זה ששבוע אחרכך הוא זה שהתקשר אלי באותה שעה.
כמו זה שהוא אמר שהוא הבין,שהוא הבין שאני אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותי.
כמו זה שרבנו וצעקנו אחד על השניה מול כולם במשרד שלי,כי זה גדול עליי. וכנראה שגם עליו.
כמו זה שהוא אמר שאני יהלום שהוא יודע שלא משנה מה,בסוף ייפגע.
כמו זה שלישון כפיות איתו היה הדבר הכי נוח בעולם...
כמו זה שאני חוזרת על טעויות ודוחפת את עצמי מאותו צוק שוב ושוב ושוב..
בדיוק הבנתי שכנראה אני מרגישה יותר ממה שאני חושבת,ושזה לא בדיוק אולטימטיבי ואידיאלי,אבל היי-אנחנו בני אדם,אנחנו בדר"כ לא בוחרים בדברים האידיאלים כי לאידיליה שלנו יש עולם משל עצמה..לא ככה?
ויש לנו את הקטעים שלנו,עכשיו למשל,משחקים ב'משחק השקט'. רבנו בתחילת השבוע ומאז לא דיברנו,אבל מגיע לו כי הוא חתיכת אדיוט ונשבר לי כבר מכל הקטע הדפוק הזה...ויכול להיות שזה בכלל לא מזיז לו,ואני סתם יושבת וכותבת את כל מה שיש לי להגיד לו כי לדבר לא ממש הולך. מאוכזבת,והוא לא מבין למה.
אבל יחס גורר יחס גורר יחס גורר יחס! ואם את זה הוא מבין,למה כ"כ קשה לו להבין אותי?
אוח,הכל היה יכול להיות כ"כ קל...אבל אולי זאת אני שמסבכת הכל? אנ'לא טיפוס מסובך,נראה לי,או שכן? אבל לא 'כפת לי. כי גם לו,לא אכפת. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נופר,וזהו.